האנשים שהיו על המטוס כאשר הוא נחת על אדמה גרמנית היו במצב רגוע מאוד, שיחקו קלפים, דיברו על החדשות האחרונות, קראו את כל הספרים וכתבי העת שהיו מסביב והעבירו את הזמן בצורה הטובה ביותר שיכלו. באוויר היה המתח הרגיל של עצבים והתכוננות של לפני טיסה (בכל זאת, 1958...) אלא שהמשחקים ושאר העיסוקים אפילו הצליחו להחביא את כל הפחדים מהטיסה ואפילו לא עלה בהם הצורך להציץ החוצה לנוף המכוסה שלג. בסביבות 14:00 טיסה G-ALZU-AS57 הייתה מוכנה כבר להמראה עם קפטן קנת' ריימנט שהיה סגן מפקד הטיסה על ההגאים. האיש האחראי- הטייס הראשי, קפטן ג'יימס ת'יין, היה זה שהטיס את המטוס לבלגרד ועכשיו הקולגה והחבר הטוב שלו - ריימנט, היה זה שאחראי לקחת את המטוס הביתה.
בשעה 14:31 נאמר למגדל הפיקוח כי "טיסה 609 זולו מתגלגלת בדרכה" וקפטן ת'יין תיאר מאוחר יותר את מה שקרה: "קן פתח את המצערות שהיה בינינו, כאשר הן היו פתוחות באופן מלא, אני טפחתי על ידו והוא קבע את מיקום המצערות כפתוח לחלוטין. קן העביר את ידו ואני קראתי 'מלוא העוצמה'. שמענו את המנועים פולטים צליל לא מוכר וראיתי את המחט על מד הלחץ עולה ויורדת. הרגשתי כאבים ביד בדיוק קן כשניסינו למשוך את המצערות חזרה ואז הוא פקד 'לנטוש המראה'. אני החזקתי את עמודת השליטה לחוצה לגמרי בזמן שקן לחץ על הבלמים". לאחר 40 שניות של ההמראה היינו חזרה במצב של עצירה מלאה, הגורם לבעיה היה עודף אנרגיה - בוסט סרג'ינג, תערובת עשירה מאוד של דלק כדי לגרום למנועים להאיץ מהר יותר - ואלו היו תקלות שהיו נפוצות למדי במטוסים של אליזבתי'אן, בזמן שהם דיברו על הבעייה החליט קפטן ריימנט לעשות נסיון שני להמראה והפעם פתיחת המצערות תיעשה בהדרגה, לפני שחרור הבלמים, ואז לעבור לכוח מלא. המברק ששלח דאנקן אדוארדס לבעלת הבית שלו במנצ'סטר עם הדיווח על האיחור בדיוק נשלח, אך מסתבר שרק בנסיון ההמראה השלישי שהתברר כפטאלי המברק אכן עבר, המברק הועבר רק לאחר שהמטוס כבר התרסק.
תמונתם האחרונה של הנרי רוז וטומי טיילור
בשעה 14:34 ניתנה הרשות להמריא בפעם השנייה ע"י מגדל הפיקוח, ובפעם השנייה ברציפות המטוס הגיע לעצירה מלאה. בזמן ההמתנה והתדלוק החוזר של המטוס, הנוסעים הוחזרו ללובי לשתות קפה. עכשיו, לאחר שני הנסיונות הכושלים להמראה, החבורה הייתה בלובי והחל לרדת שלג די כבד. הבלם ביל פולקס נזכר: "במשל רוב הטיסה מבלגרד למינכן שיחקנו קלפים, והדבר שהכי היה זכור לי הוא שהתלוננו על קור כשהעבירו אותנו מהמטוס ללובי. היה לנו נסיון המראה אחד שכשל ובכלל לא עזבנו את הקרקע, ואני מניח שחלק מהשחקנים טיפה החלו לחשוש ולמרות הנסיון השני שגם כשל, היינו די שקטים ועברנו להמתין בלובי".
חלק מהשחקנים הרגישו כנראה שהם לא יגיעו הביתה באותו יום, דאנקן אדוארדס שלח מברק לבעלת הבית שלו במנצ'סטר - 'כל הטיסות בוטלו, חוזר מחר הביתה', המברק הגיע ליעדו רק בסביבות השעה 17:00. ביל פולקס נזכר איך כעבור רבע שעה של המתנה הנוסעים התבקשו לעלות שוב למטוס, אבל תוך חמש דקות כולם כבר היו בפנים. "אלף קלארק מעיתון הערב במנצ'סטר צלצל למשרד שלו ונאלצנו להמתין לו עד שיגיע, חזרנו לכיסאות שלנו אבל הפעם מסיבה לא ברורה- אף אחד לא שיחק קלפים, הכנסתי את החפיסה לכיס המעיל, נשענתי אחורה והמתנתי להמראה. ישבתי בערך באמצע המטוס בצידו הימני ליד החלון, שחקן הקלפים הכי טוב שלנו - קן מורגנס, היה לימיני ומולנו ישבו דיוויד פג ואלברט סקנלון, מאז באזבי ומאט וואלי ישבו ביחד במושב מאחורינו ואני זוכר שמארק ג'ונס, טומי טיילור, דאנקן אדוארדס ואנדי קולמן ישבו כולם מאחורה. דיוויד פג קם ועבר לחלק האחורי של המטוס בטענה שהוא לא מרגיש שלם עם המקום שניתן לו ועבר לשבת עם שאר החבורה בחלק האחורי של המטוס. ראיתי גם את פרנק סוויפט עובר לשם- גם הוא הרגיש לא בנוח לאחר הטענה שפג העלה והרגיש שהחלק האחורי הוא הכי בטוח. הייתה עוד חבורת שחקנים נפרדת בצד השני של המטוס- ריי ווד, וג'קי בלאנצ'פלאואר ישבו ביחד בעוד שרוג'ר ביירן, בילי ווילן ודניס ויולט ישבו על הכיסאות הנותרים עם כסא אחד שמפריד ביניהם".
ה-7 לפברואר, התמונות נחשפות
בתא הטייס, קפטן ת'יין וקפטן ריימנט דנו על הבעיה שהייתה להם יחד עם טכנאי הצוות וויליאם בלק שאמר להם שהבעיה שהייתה להם היא נפוצה בנמלי תעופה כמו במינכן מפאת הגובה הרב מפני הים. בשעה 15:03 טיסה 609 זולו הייתה בדרכה להמראה בפעם השלישית וקפטן ת'יין תיאר את הרגעים הבאים: "אמרתי לקן שאם הבוסט ייכנס לפעולה שוב, אני אחזיק את המצערות. קן פתח אותם ל-28 אינץ' כשהבלמים פעלו עדיין, שני המנועים היו יציבים אז הוא שחרר את הבלמים והחלנו לזוז קדימה. הוא המשיך לפתוח את המצערות ואני עקבתי אחריהן עם ידי השמאלית עד שהם היו פתוחות לרווחה, טפחתי על ידו והוא הזיז אותה, הוא הכריז 'מצערת מלאה' ואני בדקתי בחוגות וחזרתי אחריו 'מצערת מלאה' ". קפטן ת'יין שוב שם לב שהיה סימן לכך שהבוסט הופעל שוב ואמר זאת ל'פטן ריימנט בצעקות על מנת להתגבר על רעש המנועים שהיה חזק מנשוא, הבוסט הופסק ונשלט על ידי הטייסים והמצערת שוב נפתחה לאט עד פתיחה מלאה. "הצצתי במחוון מהירות האוויר וראיתי שהוא עומד על 105 קשר ומהבהב, כשהוא הגיע ל-117 קשר קראתי בקול 'V1' (מהירות מספר 1, הנקודה על מסלול ההמראה שממנה מסוכן לנטוש המראה) לפתע מחט המהירות ירדה ל 112 קשר ואז חזרה ל-105 קשר, קן צעק 'אלוהים ישמור, אנחנו לא נצליח!' ואני הרמתי את הראש מהמכשירים רק על מנת לראות שמולנו יש הרבה שלג ובית עם עץ בהמשך נתיב ההמראה".
בתוך תא הנוסעים, ביל פולקס הרגיש שמשהו היה לא כשורה: "היו המון רסיסים שעפו מחוץ לחלון והיה רעש נוראי, כמו זה שמכונית עוזבת כביש חלק ועוברת לנסוע על כביש עפר". האליזבת'ן עזבה את מסלול ההמראה, עברה דרך גדר וחצתה גם כביש צדדי לפני שהכנף השמאלית פגעה בבית. הכנף וחלק מהזנב נקרעו במקום והבית עלה מיד באש, תא הטייס פגע בעץ ובצידו הימני של המטוס שבו היה תא הפיוזים פגע המטוס במשאית עם צמיגים ודלק, מה שגרם לעוד דליקה. ביל פולקס נמעך בכיסאו לאחר שבדיוק הידק את חגורת הבטיחות, הוא נזכר מאוחר יותר בפיצוץ הנוראי- זאת לאחר שהיה חסר הכרה לכמה רגעים, וראה חור במטוס נפער אל מולו: "החלק האחורי של המטוס פשוט נעלם, יצאתי מהמטוס במהירות האפשרית ופשוט לא הפסקתי לרוץ. לאחר מכן הסתובבתי והבנתי שהמטוס לא הולך להתפוצץ וחזרתי חזרה. ממרחק יכלתי לראות שהחלק האחורי של המטוס עולה בלהבות ובזמן הריצה שלי ראיתי גופות מוטלות מסביב. רוג'ר ביירן היה עדיין קשור במקום מושבו, בובי צ'רלטון שכב ללא תזוזה בכסא אחר, ודניס ויולט לידו. לפתע, הארי גרג הופיע מולי וניסינו לראות מה אנו יכולים לעשות על מנת לעזור".
הטלגרם אותו שלח דאנקן אדוארדס לחברה שלו ובה הוא מספר לה על העיקוב
שני השחקנים עזרו לפצועים, מאט באזבי שהיה פצוע קשה, נלקח מהמקום על גבי אלונקה, בובי צ'רלטון הגיע לגרג ופולקס שעזרו לו לעלות לרכב חילוץ והושיבו אותו במושבים הקדמיים ליד דניס ויולט. הם נלקחו לבית החולים רצ'ט דאיסר במינכן ורק יום לאחר מכן הם גילו את האסון האמיתי שקרה בהתרסקות,ביל פולקס והארי גרג נזכרים: "הלכנו וראינו את מאט באזבי באוהל חמצן ודאנקן אדוארדס לידו שנראה מאוד פצוע. בובי צ'רלטון סבל מפגיעות בראש,ג'קי ברנצ'פלאואר סבל משבר בידו שנחבש ע"י הארי גרג בשלג בלילה לפני כן.אלברט סקנלון שכב במיטתו עם עיניים סגורות וסבל משבר בגולגולת ודניס ויולט לידו סבל מפגיעות ראש ופציעות פנים.פניו של ריי ווד נחתכו לבלי היכר וסבל גם מזעזוע מח וקן מורגנס יחד עם ג'וני ברי שכבו במיטותיהם בשקט,דיברתי עם האחות שהיתה אחראית והיא אמרה לי שלדאנקן יש סיכוי הרבה יותר טוב לחזור לתפקד במהרה מאשר הסיכוי של ג'וני".
בובי צ'רלטון שהיה בן 20 באותם ימים לא מש ממיטתו של השוער ריי ווד בבית החולים למרות פציעותיו שלו,צ'רלטון כן חזר לשחק בסיבוב השישי של גביע ההתאחדות שנגמר בתיקו בראשון במרץ 1958 אבל השוער ווד איבד את מקומו בהרכב להארי גרג בשבועות שלאחר מכן עקב פציעתו. "נתקלנו בפרנק טיילור באחת מהמיטות,הוא היה העיתונאי היחיד באזור והוא שאל אותנו אם נרצה לצאת לשתות בירה.כמונו,הוא לא ידע את ההשלכות של מה שקרה בצהריים של היום שקדם לכך,עמדנו לצאת כבר מבית החולים ואני שאלתי אחות לאן צריך ללכת כדי לראות את שאר הבחורים, היא נראתה מאוד מבולבלת לכן שאלתי אותה שוב איפה שאר הניצולים."אחרים? אין עוד אחרים,זה כל מי ששרד". רק אז,ממש באותו רגע נפלה עלינו ההבנה של מה בדיוק קרה באסון מינכן-תינוקות באזבי היו ללא היו.
בובי צ'רלטון בבית החולים
רוג'ר ביירן,ג'ף בנט,מרק ג'ונס,דייויד פג,ליאם וילם,אדי קולמן וטומי טיילור נהרגו במקום,מזכיר המועדון וולטר קריקמר גם נהרג יחד עם מאמן הקבוצה הראשונה טום קארי והמאמן ברט וואלי. דאנקן אדוארדס וג'וני ברי נפצעו אנושות ונלחמו על חייהם,ומאט באזבי סבל מפגיעות רבות והיה היחיד מצוות ההנהלה ששרד את ההתרסקות. שמונה מתוך תשעת כתבי הספורט שהיו על המטוס גם איבדו את חייהם:אלף קלארק,דון דייויס,ג'ורג' פולווס,טום ג'קסון, ארצ'י לדברוק,הנרי רוז,אריק תומפסון והענק החביב פרנק סוויפט. אחד מבין שלושת אניש צוות האויר גם נהרג יחד עם עוד שני נוסעים:סוכן הנסיעות שאירגן את הטיסה ואוהד שטס עם הקבוצה לראות את המשחק. תשעה שחקנים שרדו אבל שניים מתוכם-ג'וני ברי וג'קי ברנצ'פלאואר(אחיו הצעיר של דני ששיחק בטוטנהאם)לא חזרו לשחק יותר.
שני צלמים,אישתו של סוכן הנסיעות,ושני נוסעים יוגוסלבים,אחת מהם עם תינוק שרדו וכמו כן גם פרנק טיילור.בצהרי אותו שיום של ההתרסקות 21 אנשים נהרגו,18 שרדו,ומתוכם ארבעה היו קרובים מאוד למוות. מתוך אותם ארבעה:דאנקן אדוארדס,מאט באזבי,ג'וני בארי,וקפטן הטיסה קנת' ריימנט,רק שניים שרדו כשלושה שבועות אחרי ההתרסקות שהיתה ידועה בפי כולם בשם הפשוט"מינכן" ,דאנקן אדוארדס וקנת' ריימנט הפסידו בקרב על חייהם.
"אני מקווה שהרצועה הזאת לא תיקרע" אמר אחד הנוסעים כהלצה כשהמנועים של המטוס נדלקו בפעם הראשונה על מסלול ההמראה,אם הבדיחה לא היתה נאמרת בציניות רבה כ"כ זה לא היה מובן. המטוס שהביא את תינוקות באזבי המפורסמים ממנצ'סטר בדרכם הביתה מעוד נצחון עשה כבר שתי נסיונות כושלים להמראה בגלל בעיה טכנית במנועים. בינתיים,האוירה המצוינת של כוכבי הכדורגל הצעירים היתה סגרירית משהו עקב התקלה במטוס בזמן שזה ניסה לעשות את ההמראה השלישית שלו ע"י קן ריימנט על ההגאים. השעה הייתה 15:03... מים רבים ניתזו מגלגלי המטוס שניסה להמריא ולתפוס מהירות על כל 47 נוסעיו, אבל במהלך מרוצתו על מסלול הטיסה, לפחות אדם אחד על המטוס הרגיש שמשהו לא פועל כשורה. כתב הספורט פרנק טיילור, שסיקר את העלייה לתהילה של הכוכבים המרהיבים ממנצ'סטר ידע זאת בתוכו: "ליבי קפא כשראיתי את הגדר ההיקפית של נמל התעופה מתקרבת לעברנו, שם ידעתי, ברגע מהיר של הבנה, שאין שום סיכוי שנצליח להמריא", זו גם הייתה התחושה של צוות הטיסה שהיה בתא הטייס.
קפטן ריימנט משך לאחור את ידית ההגבהה על מנת להרים את הגלגל הקדמי מהקרקע אבל המכוונים הראו אחרת, מד המהירות שעמד על 100 קשר רק המשיך לרדת, קפטן הטיסה ג'יימס ת'יין, בן 36 דאז, ישב לידו ובצורה פנאטית ניסה למשוך את ידיות ההאצה בתקווה לגרום למאמץ יתר של המנועים, אבל אלו כבר פעלו במלוא הכוח. "אלוהים ישמור" הוא צרח על מסלול ההמראה כשראה את סופו מתקרב אליהם והמטוס לא נותן שום סימן של המראה "אנחנו לא הולכים להצליח!" רגעים לאחר מכן, הוכחה טענתו כנכונה- המטוס עף להמשך המסלול, מתרסק לתוך הגדר ההיקפית של נמל התעופה וקיפץ ללא שליטה לאורך יותר מ-150 מטרים על קרקע בוצית ושלגית. השעה הייתה 15:04.
המטוס חצה כביש קטן, והתנגש לתוך בית מבודד בקצה העיירה קירחטודרינג שנמצאת ממש מחוץ לשדה התעופה. עוצמת הפגיעה תלשה את הכנף השמאלית ואת רוב הזנב של המטוס בעוד הבית החל להתלקח מעוצמת הפגיעה. מסתחרר ללא שליטה, המשיך המטוס בהחלקתו על השלג והתנגש בחלק חיצוני של מבנה אחר, כעת כל הזנב כבר התנתק מגוף המטוס ונוסעים החלו להישפך החוצה בעל כורחם. בסופו של דבר המטוס נעצר, ויחד איתו נעצרו רעשי הריסוק וההרס, ולפתע נוצר שקט מוחלט, כשרק הרוח שנושבת על השדות הקפואים נותנת את הטון. זה היה כמו טקס אשכבה מיידי, ומאוד במקום- רק תוך 54 שניות, תינוקות באזבי הבלתי מנוצחים, אלופי הליגה שנתיים ברציפות, היו לחלום שנגמר.
עם גופו המרוסק לחלקים, המטוס היה לאנדרטה דוממת לתאונה. הפצועים וההרוגים היו שרועים על השלג בין ההריסות, דמם מכתים את השלג הצחור. חלקם בכו מכאב, האחרים שכבו כמו בובות שבורות ולא עשו שום צליל. השוער הארי גרג היה מהראשונים לצאת מההריסות, ללא נעליו ועם אף מדמם: "לא יכלתי להבין איפה לעזאזל הייתי, באותם ימים הייתי אדם מאוד דתי, והכל היה כל כך שחור שהייתי בטוח בכל ליבי שאני כבר מת. בסופו של דבר יכלתי להרגיש דם זורם לי על הפנים וחשבתי 'אלוהים אדירים, אני לא באמת מת', מעליי יכלתי לראות רק אש ומשהו שהיה נראה כמו אור יום, החלתי לזחול לכיוון האור, והדבר הראשון שראיתי ברגע שהוצאתי את ראשי דרך החור הוא את המאמן שלנו, ברט וואלי, שוכב מת בשלג. הייתי בטוח שאני היחיד ששרד ואז שמעתי קול בכי של תינוק בוקע מהמטוס".
התינוקת שהארי שמע הייתה וסנה לוקיץ' בת ה-22 חודשים, ביתו של איש הקשר של הקבוצה בלונדון, היא ואימה הורשו לתפוס טרמפ על המטוס עד עצירת הביניים שהייתה אמורה להיות בלונדון. למרות הלהבות שנישאו לגבהים אדירים של 15 מטר ויותר, האירי הענק קפץ לתוך המטוס השבור כדי לשאת אותה למקום בטוח. הניצולים חולצו תחת בלבול כבד, רבים מהם על ידיהם וברכיהם, בשלג ובבוץ. כששם לב קפטן ת'יין שגרג נמצא קרוב בצורה מסוכנת למטוס, הוא רץ אליו עם מטף ביד וצרח "רוץ טיפש, זה עומד להתפוצץ!", אבל גרג התעלם ממנו לחלוטין, זאת על מנת לחלץ את אימה של התינוקת. מאט באזבי היה קרוב מאוד ללהבות אך עדיין בין החיים, זה היה אותו האיש שטקטיקת טיפוח הצעירים ייצרה את תינוקות באבזי ואת האגדה, הסקוטי בעל הקול הרך ריכז יחדיו את שחקני הכדורגל הכי טובים שיכל למצוא בעודם בבתי הספר, וטיפח אותם עם כשרונות מדהימים, הקצפת של הדור צמחה בקבוצה דאז, וכבר דורגו כקבוצה הטובה בעולם ובכך גם יועדו לגדולה לעוד שנים רבות. התדלוק במינכן הייתה העצירה האחרונה לפני אנגליה, לאחר שחזרו ממסע מצויין ומשחק בבלגרד שבו סיימו בתיקו 3-3 מול הכוכב האדום ביום שקדם לתאונה, וזכו בלעלות לחצי גמר ליגת האלופות.
באזבי, שהיה חצי מחוסר הכרה ומכוסה בדם, ישב בשלג המקפיא, מחזיק את חזהו שדאב מכאבים ורגליו היו פרושות מולו, אחת מהם מסובבת באופן שאין מקום לספק בחומרת פציעתה. מסביבו, שאריות קבוצתו, שאריות חלומו והדרך שניסה לפתח, מתים, פצועים וחסרי אונים.
ג'קי בראנצ'פלאואר, שחקן אירי שהיה גם בנבחרת ואחיו הקטן של דני מטוטנהאם, בכה בעודו שרוע על השלג, ידו הימנית יצאה ממקומה דרך הבשר בצורה גרוטסקית מעל המרפק, סנטימטרים ממנו, הייתה גופתו של הקפטן והמגן השמאלי רוג'ר ביירן, מת ללא שריטה על פניו או בגופו, הארי גרג שיחרר את עניבתו וחבש את ג'קי בצורה הטובה ביותר שיכל. עוד ניצול, הבלם הקשוח ביל פולקס עמד לידם וניסה לעזור ולהסביר לגרג כיצד לחבוש את ג'קי, אבל היה נראה כאילו גרג בכלל לא שמע אותו. דוקטור שהגיע כחלק מצוות החילוץ ניסה לעזור לג'קי אבל שלושה פיצוצים רצופים מכיוון המטוס העיפו את הרופא מעל רגליו.
כשהמטוס התרסק, פולקס ישב ליד החלון בערך באמצע המטוס עם גבו לתא הטייס, הוא היה עסוק במשחק קלפים סוער עם דייוויד פג, אלברט סקנלון, וקן מורגנס, אבל ממש לפני ההמראה פג הכריז שהוא מרגיש לא בטוח במקום בו ישב והחליף את מקומו בכסא בסוף המטוס, החלטה שהתבררה כגורלית.
ביל פולקס יכל לראות את השלג והרפש שעף באוויר בזמן שהמטוס האיץ, לפתע היה פיצוץ אדיר והדבר היחיד שהוא זכר זה שהוא בהה באוויר בגלל שכל החלק האחורי של המטוס פשוט נעלם. "שחררתי את חגורת הבטיחות, יצאתי החוצה ורצתי הכי מהר שיכולתי, פשוט רצתי מסביב, והשלג נעשה רק עמוק יותר ויותר, אז נעצרתי והבטתי לאחור, יכלתי לראות רק את החלק של המטוס שנטשתי, מהמרחק הזה יכלתי לראות המטוס עולה באש יחד עם הדלק, כל מה שהיה ניתן לראות מבעד ללהבות היה סופו של הזנב... החלתי לרוץ בחזרה למטוס ואז ראיתי כבר את הגופות". זה היה בדיוק אחרי השעה 15:00 בפברואר 1958 שבית החולים במינכן קיבל את ההודעה על ההתרסקות מנמל התעופה והחל להיערך בהתאם למצב חירום. צי של אמבולנסים עט על איזור ההתרסקות, שבו ניצולים כמו צ'רלטון ודניס ויולט עדיין ישבו המומים בין ההריסות כשנאלצו להתמודד עם המציאות הזוועתית של לראות את חבריהם לקבוצה מתים אל מול עיניהם.
בבית החולים, פרופסר ורנה תייסינגר נתן עדיפות ראשונה לפצועים שהיה סיכוי גדול יותר להצילם, וחדרים צדדים הוסבו במהרה לחדרי ניתוח, "זה היה כמו להסתכל על מלחמה" אמר הפרופסור. בזמן שרכבי החילוץ שעטו לכיוון איזור ההתרסקות, הארי גרג עמד מנגד להריסות עם מבט תמוה של אדם שלא יכל להבין איך דבר כזה קרה לקבוצת הכדורגל הטובה באנגליה, "אני זוכר שעמדתי שם, על השלג הבוגדני והקר שהיה על מסלול ההמראה, הרגשתי כל כך לבד וחסר אונים, נאנחתי לעצמי בצער 'הכל נגמר, הכל אבד'".
אנגליה הייתה המומה מהידיעות שהגיעו ממינכן, אבל בעידן הזה שבו התקשורת הייתה איטית יותר מהמוכר לנו, לקח לאוכלוסיה זמן הרבה יותר ארוך להבין את גודל הטרגדיה. ההודעות הראשונות לגבי התאונה היו שיש רק שלושה נספים, אבל ככל שנאסף יותר ויותר קהל אל מול האולד טראפורד, היה ברור לכולם שמניין ההורגים עוד יעלה. עוזר המאמן, ג'ימי מרפי, שהיה אמור להיות במינכן, בדיוק חזר מקארדיף שבו אימן את הנבחרת הוולשית במשחק שהיה לה נגד נבחרת ישראל. "לא שמעתי לגבי התאונה, אני זוכר שנכנסתי למשרדי ושאלתי את המזכירה שלנו- אלמה ג'ורג', אם הכל בסדר ואז היא פרצה בבכי, הדבר היחיד שהיא אמרה היה 'המטוס התרסק', הד המלים האלה ירדוף אותי לעד". גבוה מעל היציע הראשי באולד טראפורד (היציע הדרומי) הורד הדגל של הקבוצה לחצי התורן, ומרפי- יד ימינו של באזבי, עשה את המיטב שיכול היה על מנת להשאיר את אוהדי הקבוצה שהתאספו שם מעודכנים ככל שהיה ניתן. לא שהיה הרבה לספר, במינכן היו עסוקים עדיין בזיהוי גופות וספירת ניצולים. גי'מי מרפי הזמין את דרק וואליס כתב חדשות הספורט למשרדו לאחר שזיהה אותו בקהל היושב מחוץ לאצטדיון, "הם מתים" הוא אמר ללא שום ארשת פנים "אני יודע את זה, הם מתים, כולם מתים" ואז פרץ בבכי.
לא כולם מתו, אך תינוקות באבזי, נערי הזהב של הכדורגל הבריטי- פשוט נמחקו, שבע מהם קיפחו את חייהם- הקפטן והמגן השמאלי רוג'ר ביירן, החלוץ המובהק טומי טיילור, מארק ג'ונס מחוליית הקישור, הסקורר הנהדר והקשר השמאלי דייויד פג, המגן השמאלי של קבוצת המילואים ג'ף בנט, הקשר הימני אדי קולמן, והקשר האירי הבינלאומי בילי ווילן. מתוך 44 אנשים על המטוס, 21 מתו כהרף עין, עם עוד שניים שמתו לאחר מכן מפצעיהם. בין ההרוגים היו שלושה מבכירי המועדון ומספר כתבי ספורט וביניהם השוער האגדי לשעבר של נבחרת אנגליה פרנק סוויפט. עשרה משחקני היונייטד שרדו, דאנקן אדוארדס, בובי צ'רלטון, הארי גרג, ביל פולקס, אלברט סקנלון, ג'קי בראנצ'פלאואר, דניס ויולט, ג'ון ברי, קן מורגנס וריי ווד.
מורגנס, שהיה הצעיר מבין התינוקות (בן 18 בזמנו) חולץ רק שעתיים לאחר ההתרסקות לאחר שאבדה כל תקווה למצוא עוד ניצולים מהתאונה. כתב שהיה באיזור ראה משהו זז בין חלקי שלד המטוס והתברר שזה היה מורגנס הצעיר, אמנם חסר הכרה אבל עדיין בחיים. רבים מבין השורדים נלחמו על חייהם, מאז באזבי דשדש בין חיים למוות באוהל חמצן עם פציעות חזה חמורות, ריאה מנוקבת כתוצאה מקריסת הצלעות פנימה, לרופאים לא היתה תקווה רבה להציל את חייו, וכבר נקראו לו זכויותיו האחרונות על ידי כומר רומאי קתולי. בעודו נלחם לשמור על הכרתו, הרגיש באזבי כי לבנו הקטן מאורביסטון, לנקשייר, קרה משהו נוראי, והרופאים והאחיות השקיעו מאמצים רבים על מנת לשכנע אותו שלא.
הייתה דאגה גדולה לגבי דאנקן אדוארדס בן ה-21, הקשר ההתקפי המדהים שכבש בסערה את מגרשי הכדורגל לאחר שכישוריו עוצרי הנשימה צירפו אותו לקבוצה בגיל 16, ולנבחרת אנגליה כבר שנתיים לאחר מכן. הוא סבל מכמה וכמה עצמות שבורות אך הכליות שלו היו אלו שנפגעו הכי קשה, ונאלצו להטיס מכונת דיאליזה מאנגליה על מנת לטפל בו. הקבוצה קיוותה לחזור לאנגליה אחרי ניצחון מזהיר, אך במקום זאת רבים מהם חזרו הביתה בארונות קבורה במטוס שנחת באנגליה ארבעה ימים לאחר ההתרסקות בלילה קר.
קהל שהוערך במאה אלף איש נעמד בשקט ברחובות החשוכים של מנצ'סטר כשהשיירה עם השחקנים הגיעה, רבים פרצו בבכי, ונשים רבות מיררו על ברכיהן בזמן מעבר השיירה. צעירים לבושים בגדים של היונייטד עם תג שחור עליהם יבבו בצידי הדרך בעודם מחזיקים תמונות של השחקנים האהובים עליהם. רוב קורבנות ההתרסקות נקברו בעיירותיהן בימים שלאחר מכן, וביום שבת שלאחר התאונה, בכל מגרשי הכדורגל באנגליה עמדו דקה לזכר הנספים.
במינכן, דאנקן אדוארס עבר ניתוח בעוד הוריו וארוסתו תלו תקוותיהם ברופאים. פרופסור ג'ורג מארוור, מנהל בית החולים דיווח: "אתמול, כאשר היה דאנקן בהכרה חלקית, הוא עשה רושם כאילו דמיין את עצמו עדין משחק ואמר 'שער, שער'". אבל הנער שחתום על תואר הגאון של הכדורגל האנגלי לעולם ועד לעולם לא חזר לשחק, הוא מת כשבועיים לאחר ההתרסקות, זמן קצר לאחר מותו של טייס המשנה קן ריימנט. מניין ההרוגים הסופי עמד על 23 אנשים. כולם ניסו להרחיק את החדשות הרעות ממאט באזבי ככל האפשר, אך שחקן הכדורגל לשעבר הדהים את כולם בהחלמתו ממצבו האנוש. הוא נזכר ברגע שהיה צלול מספיק על מנת לדבר עם אשתו: "מה קרה?" שאל באזבי, והיא ענתה שלא קרה דבר. "אז החלתי לעבור על השמות של השחקנים שהיו במטוס, והיא לא אמרה דבר, אפילו לא הביטה בי, על כל שחקן שנפטר היא פשוט הנידה את ראשה ואני הבנתי שהוא מת, מת, מת, מת, מת, מת, מת, מת.
הרוס שבור ומרוסק מאובדן חברי הקבוצה שהוא טיפח לתהילהף באזבי נשבע לא לחזור שוב לכדורגל. "טוב מאט, תרצה את עצמך" אמרה אישתו, "אך דע לך שחברי הקבוצה שמתו היו מעדיפים שכן תמשיך הלאה", ואכן זה מה ששכנע אותו להמשיך. בהדרגתיות, מנצ'סטר יונייטד נבנתה מחדש, וחוזקה בעזרת שחקנים כגון ג'ורג' בסט ודניס לאו. מ 1965 עד 1967 היונייטד היו אלופי אנגליה וב 1968 ניצחו את בנפיקה 4-1 בוומבלי והיו לקבוצה האנגלית הראשונה שזוכה בגביע אירופה, בובי צ'רלטון הבקיע שני שערים וביל פולקס, ששרד איתו, היה גם בהרכב. עשר שנים לאחר ההתרסקות, היגון של באזבי פחת במידת מה: "ברגע שראיתי את בובי מרים את גביע אירופה, זה... כלומר... זה השיב אותי לחושיי" הוא אמר, "זה הוריד במעט את הכאב והאשמה שקיננה בי על שהתעקשתי לשחק בגביע אירופי, ברמת הגביע היתה ההצדקה שלי לעצמי".
כמה אנשים נשבעו שהם ראו את מאט באבזי בוכה באותו יום, חלום שהוא חלם ומת ביחד עם תינוקות באזבי באותו יום בשלג של מינכן, הגיע לתומו סוף סוף.
רבים מכירים את ג'קי כאחיו הקטן גני בלנצ'פלאוור, הקפן של טוטנהאם הוטספר. שניהם שיחקו בנבחרת צפון אירלנד. ג'קי היה שותף לניצחון הראשון בהסטוריה של נבחרת צפון אירלנד על איטליה בשנת 1958.
ג'קי בלנצ'פלאוור הצטרף כנער למנצ'סטר יונייטד במאי 1949 והפך למקצוען שנה אחרי. הוא היה שותף לשתי האליפויות של המועדון בשנות ה-50. חברי הקבוצה כינו אותו "טוויגי" הוא היה ידוע ביכולת שלו לשחק במגוון תפקידים. בהתחלה הוא שיחק משחקים רבים כחלוץ, אך המנג'ר של מנצ'סטר יונייטד, מאט באזבי, זיהה את חוכמת המשחק שלו והחוש והכוח בכל תפקיד במגרש ובחר בו לשחק במרכז. הוא הבקיע 27 שערים באותו זמן במועדון.
בצד הימני של מרכז המגרש הוא זכה בתואר האליפות של שנת 1955-56, ומבשת 1957 בגמר הגביע האנגלי הוא מצא עצמו עומד בשער בהפסד לאסטון וילה (השוער של היונייטד, ריי ווד, נפצע ולא היו חילופים באותו זמן בכדורגל)
בשנת 1958 בהתרסקות האווירית במינכן, ג'קי בלנצ'פלאוור נפצע אנושות, סבל משבר באגן וכליות מרוסקות, ולמרות נסיונות לחזור למגרש הכדורגל, אף פעם לא הצליח להחלים לגמרי. הרופאים ייעצו לו לא להמשיך בחזרתו למשחק מכיוון שחששו שהוא יפגע בכליתו ושנה מאוחר יותר, בלאנצ'פלאוור פרש מכדורגל. האסון האווירי במינכן קטע את הקריירה הקצרה שלו בגיל 24 בלבד, הוא זכה ב-12 גביעים יחד עם נבחרת צפון אירלנד. ג'קי בלנצ'פלאוור פרש ביוני 1959 והפך לרואה חשבון.
"אף פעם לא התגברתי על כך" על הכאב של בלנצ'פלאוור ממינכן
הזמן היה אמור להיות המרפא הטוב ביותר, אך 50 שנה לאחר מכן, ג'קי בלנצ'פלאוור עדיין לא התגבר על מינכן. אירי החביב למד להמשיך בחייו אבל אף פעם לא יצליח לקבל את מה שקרה במסלול ההמראה בשישי לפברואר 1958. לפני כן, בלנצ'פלאוור היה מגן במנצ'סטר יונייטד, הקבוצה הטובה ביותר באנגליה. בדיו כמו ב1998 יונייטד רדפה אחרי הטריפל דאבל, זכייה בגביע אירופה, אליפות הליגה האנגלית, וזכייה בגביע האנגלי. בלנצ'פלאוור גם שיחק בטורניר גמר הגביע העולמי בשבדיה, במדי נבחרת צפון אירלנד. אך ברגע אחד, הכל נעלם. הפציעות של בלנצ'לאוור הביאו לגדיעת הקריירה דלו טרם זמנה, ובגיל 24 הוא היה צריך לאסוף את השברים ולחבר מחדש את חייו. הוא נפטר במוות אחר מזה שהיה ל-23 שנספו בשלג.
"אף פעם לא התגברתי על כך" הוא התוודה "זה היה בערך שמונה או תשעה חודשים אחרי האסון כשהם אמרו לי שאני לא יכול לחזור לשחק. נסעתי ללונדון לראות מומחה שאמר לי לעזוב את זה. זה הרס אותי- אני לא יכול לתאר את זה יותר טוב. הכליות שלי היו מה שהם חששו הכי הרבה והם חשבו שאני יכול לפגוע בהן שוב אם אני אשחק. לא יכלתי להאמין להם אז, אך הם צדקו. לא יכלתי להסדיר את זה בראש שלי. אתה עובר שלבים רבים. מחפש מישהו להאשים, זה הראשון, אחר כך אתה נהיה מריר. בסוף זה עובר ואתה נשאר רק עם הציניות. אני לא יכול להגיד איך זה היה בשביל אחרים, אך ככה זה היה בשבילי. עכשיו אני מנסה לכסות את זה עם הומור. לא קיבלתי אף פעם יעוץ ולמרבה האירוניה, כשהייתי בן 54 וחיפשתי עבודה, הגשתי מועמדות לעבודה בתור יועץ אך הם אמרו לי שאין לי נסיון או הכשרה באוניברסיטה. זה רק הפך אותי לסקפטי יותר מתמיד."
בלנצ'פלאוור היה צריך למצוא לעצמו קריירה חדשה וניסה כמה מקצועות, הוא עכשיו עובד כנואם פומבי. "לא תכננתי שום תוכניות ואז נשארתי לבדי בעולם הגדול והמכוער" הוא אמר. "הייתי צריך לשחק כדורגל ולפתע פתאום הכל נעלם. קניתי חנות עיתונים, עבדתי בשביל סוכן הימורים, עברתי לפאב- כל זה נמשך בין חמש לשבע שנים. אז חזרתי ללמווד בבית הספר והפכתי למנהל כספים, בסוף סיימתי ונהייתי נואם פומבי."
אחת האכזבות הגדולות של בלנצ'פלאוור היא שנבצרה ממנו ההזדמנות לשחק בבמה הגדולה בעולם. צפון אירלנד העפילה למשחקי הגמר של הגביע העולמי בשבדיה בפעם הראשונה והאבירים של פיטר דוהרטי, בינהם אחיו הצעיר של ג'קי, דני, בילי בינגהאם וג'ימי מקלרוי, הגיעו לרבע הגמר שם הפסידו 4-0 לצרפת מעוררת ההשראה של ז'יסט פונטיין.
הארי גרג, ניצל אחר של מינכן, שיחק בשבדיה ובלנצ'פלאוור עדיין כואב כשהוא נזכר בטורניר הזה. "זה היה החלק שהכי קשה לי" הוא אמר "אפילו חלמתי שזכינו בטורניר. רק פונטיין הבקיע צמד נגד בחורים ברבע הגמר אבל אני לא חושב שהוא היה עושה את זה אם אני הייתי משחק."
בלנצ'פלאוור בטוח היה זוכה ביותר משתי האליפויות שלו אם לא ההתרסקות. במקומו, אחיו דני הגשים את החלומות על הדאבל ותהילה אירופית. דני זכה בדאבל עם טוטנהאם בשנת 1961 ובגביע אירופה למחזיקות שנתיים לאחר מכן כשהספרס הפכו למועדון האנגלי הראשון שזו בגביע אירופי.
ג'קי לא נטר טינה לדני על הצלחתו, אך הוא הרגיש שהוא יכל להנות מתהילה דומה עם היונייטד. "יכלנו לזכות בדאבל ב-1958, אבל כמובן טוטנהאם הצליחו לעשות את זה ב-1961" הוא אמר "בכל זאת, אני תוהה, אם הם היו מצליחים לזכות אם הקבוצה שלנו הייתה עדיין משחקת. אני גם חושב שהיינו זוכים בגביע אירופה, אם לא באותה שנה אז שנה אחריה. היריבים האמיתים היחידים שלנו היו ריאל מדריד, אך הקבוצה שלהם הזדקנה. אבל אני ממש לא מקנא בדני ובמה שהוא השיג."
אז איך מרגיש עכשיו בלנצ'פלאוור בציון 50 שנה מאותו היום ששינה את חייו לנצח? "אני לא יכול להגיד איך אני מרגיש" הוא אמר "היו כבר ציוני עשורים לאותו היום, אך כמובן שזה חשוב יותר. אבל כשאנשים נאלצים לחשוב על זה בכל פברואר, אני צריך לחיות עם זה כל יום בחיי מאז."
הוא היה בן 18 ואחת ההבטחות הגדולות ביותר במשחק הכדורגל, אך הוא היה מתוסכל. כהתינוקות של מאט באזבי זכו באליפות הראשונה, בובי צ'רלטון הצעיר אפילו לא יכל להכנס לסגל הקבוצה הראשונה. עונת 56-57 לא התחילה טוב יותר עבורו. הוא הרשים על בסיס קבוע בקבוצת המילואים אך לא היה בסגל הקבבוצה הבוגרת. בובי רצה לשחק. באמצע ספטמבר הוא נפצע. למרות זאת שבועיים לאחר מכן ב-29 בספטמבר גם טומי טיילור וגם דאנקן אדוארדס נפצעו בהייבורי במשחק מול ארסנל. לפני המשחק הבא שאל מאט "איך הקרסול שלך?" צ'רלטון שיקר ואמר שהוא בסדר, הוא ידע שזו ההזדמנות שלו והוא ממש רצה לשחק בקבוצה הבוגרת. הוא שיחק, נגד צ'רלטון והבקיע פעמיים...והוצנח לשני המשחקים הבאים. הוא שיחק נגד אברטון וכבש. שיחק עוד 3 משחקים עד סוף השנה ולא הופיע יותר עד פברואר 57. באותה עונה ערך צ'רלטון 14 הופעות בליגה, 2 בגביע האנגלי וערך בכורה אירופית נגד ריאל מדריד בגביע אירופה במשחק הגומלין בין הקבוצות. צ'רלטון הבקיע ב-17 הופעות 12 שערים.
בעונה לאחר מכן הוא עדיין לא היה שחקן קבוע בהרכב, לפני מינכן צ'רלטון שיחק ב-15 מתוך 36 המשחקים של יונייטד. זו לא הייתה שאלה של כמה היה צ'רלטון טוב או לא, אלא כמה היו טובים הנערים שלפניו. אחד השחקנים הטובים בתולדות הכדורגל לא מצא מקום קבוע בהרכב הקבוצה. בעידן בו רוב הקבוצות מסתמכות על שחקנים בוגרים יותר יונייטד היו היוצאים מהכלל. הצעירים שלטו בקבוצה. אז זה לא היה הגיל שמנע את חולצת ההרכב מצ'רלטון. וכאן ממש מתבקשת השאלה "עד כמה היו טובים תינוקות באזבי?"
בגלל הטרגדיה אף פעם לא נדע, אנחנו רק זוכרים הבזקים, שומעים סיפורים, רואים חלקים ממשחקים ישנים בטלוויזיה. כמה טוב היה דאנקן בשיאו? או אדי הקטן? או כל אחד מהם? כמה רחוק יכלה הקבוצה הזאת להגיע, כמה יכלו להשיג? כמה מהם שרדו, כמה חזרו לשחק, כמה לא חזרו. בובי צ'רלטון הקטן, ההוא שלא מצא מקום בקבוצה, שרד. הוא המשיך לשחק והפך לאחד הגדולים ששיחקו אי פעם כדורגל. הוא המשיך להיות קשור למנצ'סטר יונייטד יותר מ-50 שנה. סיר בובי צ'רלטון הוא מר מנצ'סטר יונייטד.
חייו המוקדמים סיר רוברט "בובי" צ'רלטון, נולד ב-11 לאוקטובר 1937 באשינגטון, נורת'המברלנד, עיירת כורי פחם, כבן לרוברט וסיסי צ'רלטון. לבובי הצעיר, ואחיו הגדול ג'ק, היה כדורגל בגנים. ארבעה מהאחים ממילבורן היו לא רק אחיה של אימם, אלא גם כדורגלנים מקצוענים. זו הייתה אימו של בובי שהשפיעה הכי הרבה על ילדותו. היו להם חיים קשים אך בכלליות הם היו משמחים. מדי פעם הלכו בובי וג'קי לניוקאסל או סנדרלנד השכנות לראות משחקים גדולים כדי לצפות בגיבוריהם. גיבורו של בובי היה סטנלי מתיוס הגדול. הם שיחקו כדורגל כל הזמן, לעיתים שש או שבע שעות ביום. בובי היה הקפטן של קבוצת בית הספר שלו. כשהוא סיים בית ספר יסודי כמעט הכל נעלם. הוא נבחר ללכת לבית ספר לרוגבי. תודות לאימו ולמנהל בית הספר היסודי הוא הלך לבית ספר לכדורגל. כאשר שם צ'רלטון נבחר לשחק בילידים של מזרח נורת'המברלנד ואז לקבוצת הנערים ולבסוף לנבחרת בתי הספר האנגלית. כבר אז זו הייתה הוכחה לכך שלבובי תהיה קריירת כדורגל מקצועני. זו הייתה רק שאלה של מי יחתים אותו. כל 18 הקבוצות רצו להחתימו.
למזלנו ב-9 בפברואר 1953 אחרי מה שחשב לעצמו שהייתה הופעה לא טובה, אדם ניגש לצ'רלטון והציג עצמו "שמי הוא ג'ו ארמסטרונג ואני ממנצ'סטר. תהיתי אם תרצה לשחק עבור מנצ'סטר יונייטד כשתעזוב את בית הספר בקיץ?" הסקאוט הנהדר של יונייטד היה אדם מקסים ומשכנע מאוד, הוא גם לא זנח את צ'רלטון בפעמים בו סקאוטים אחרים ניסו להחתימו. צ'רלטון היה מודע למהפכה שהתרחשה במנצ'סטר. הוא זכר איך 5 שנים לפני כן יונייטד הביסה את בלקפול בגמר הגביע האנגלי. הוא חתם ביונייטד.
בובי ביונייטד אנחנו מכירים את סיר בובי, הצנוע, מלא החן והכדורגלן,אבל הרבה לפני צ'רטלון הבין שהוא יודע לשחק. הוא ידע שעל מגרש הכדורגל דברים באו לו בקלות יותר מלחבריו ויריביו. בקבצרה, הוא ידע שהוא טוב.כשהוא פגש את חבריו לקבוצה ב"אקסצ'יינג' סטיישן" של ג'ימי מרפי הוא קיבל טעימה ראשונה על כמה טובים חבריו לקבוצה היו. "בובי, יש כאן שחקן שאתה כנראה לא תאמין עליו כמה הוא טוב. יש לו הכל, הוא גבוה וחזק אך יש לו טאץ' מדהים." ג'ימי המשיך לדבר. "אלוהים אדירים" חשב בובי "אף אחד לא יכול להיות כל כך טוב". צ'רלטון הבין שיש כאלה. דאנקן הפך את כולם למסודרים יותר. באותו זמן ג'ימי היה מודאג שהקבוצה מסתמכת יותר מדי על דאנקן. הוא אמר לצעירים להסתמך על עצמם. כשהם נאבקו בצ'לסי במשחק במסגרת גביע הנוער, במחצית אמר להם ג'ימי "זוכרים שאמרתי לכם לא למסור את הכדור אוטומטית לדאנקן? אז תשכחו את זה. תנו לו את הכדור מתי שאתם יכולים" בובי קיבל את הכדור מקרן של דאנקן והבקיכ. בובי התרגל עד מהרה לחיים במנצ'סטר. חבריו לקבוצה חיבבו אותו. הם שיחקו ביחד, הלכו לקולנוע יחד, חיו יחד והיו בחופשות יחד. צ'רלטון אהב הכי את אדי קולמן, הוא היה כדורגלן מצוין, חבר טוב ותמיד הזמין אותו לחג המולד. צ'רלטון לא יכל להפוך לשחקן היונייטד עד גיל 16 ואימו דאגה שהוא ילך לבית הספר. עד מהרה התפתח קונפליקט. מנהל בית הספר דרש שבובי ישחק בשביל נבחרת בית הספר. הוא היה חייב לבחור, כדורגל או חנוך. הוא התקשר לאימו להתייעצות והיא תמכה בו, הכדורגל חשוב יותר. למרות זאת צ'רלטון לא יכל להיות כדורגלן מקצועי עד סוף השנה אז הוא עבד ב"סוויצ'גיר וקוונס" והפך למהנדס חשמל. אך בובי רצה להיות כדורגלן. אחרי שנה חלומו סוף סוף התגשם. הוא חתם על חוזה מקצועני במועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד.
בובי צ'רלטון התחיל את הקריירה שלו כששיחק בקבוצת הנוער. איתם הוא זכה בשלושה גביעי נוער. הוא לאט לאט התקדם לקבוצת המילואים והיה למחליף בקבוצה הבוגרת. בינתיים היה שירות לאומי שהוא היה צריך להשלים באותו זמן עם דאנקן בשרווסברי. בעודו מתפתח לקח אותו ג'ימי מרפי תחת חסותו. הוא היה זה שלימד את בובי איך לשחק כדורגל מקצועני. ג'ימיי לימד אותו להשתמש בכח, בזכות ג'ימי בובי בעט כל כך הרבה. הדבר היחיד שג'ימי לא יכל ללמד את בובי היה איך לתקל. אני מאמין שאנחנו יכולים לסלוח לבובי על החסרון הזה כמו שאנחנו סולחים לפול סקולס.
משהו נהדר קרה במנצ'סטר יונייטד ובובי רצה נורא להיות חלק מזה. אך כפי שציינתי קודם, הוא לא הצליח לתפוס מקום בקבוצה הבוגרת בעונת האליפות. משהו מיוחד קרה גם ביבשת. טורניר חדש הוקם. למרות שלצ'לסי האלופה הקודמת נאמר לא להשתתף על ידי ההתאחדות האנגלית, מאט באזבי היה נלהב מאוד לבחון את הקבוצה הצעירה שלו נגד שאר אירופה. למאט הייתה הדרך שלו ומנצ'סטר יונייד נכנסה לטורניר גביע אירופה כשהיא מייצגת את אנגליה בעונת 1956-57. הטורניר התחיל בדרך קסומה. בבלגיה יונייטד ניצחה את אנדרלכט 2-0 ובבית חיסלו את היבשת, 10-0. נולדה אגדה. אחת שכבשה את כל האומה. אחריה באה בורוסיה דורטמונד ואתלטיקו בילבאו, שתיהן קבוצות קשות, אך יונייטד התמידה.כשנסעו לשחק מול ריאל מדריד האימתנית, בובי נסע עם הקבוצה למקרה שתהיה פציעה, אך לא שיחק. יונייטד התמודדה עם די סטפאנו הגדול וחנטו שניהם כבשו בשעה הראשונה, טומי טיילור צימק לפני שמטאו עשה את זה 3-1. בגומלין צ'רלטון נבחר לשחק אך זה נגמר 2-2 ויונייטד עפה. צ'רלטון הבקיע את הגול הראשון שלו באירופה וזה היה סימן לדברים הגדולים שיבואו מכיוונו. הילדים הללו שיחקו נגד הגדולים ביותר ועשו את זה בדרכם. זה יכל רק להשתפר מכאן.בינתיים יונייטד שוב זכתה באליפות עם משחקים חסרים. הם הבקיעו 103 גולים כשרק טוטנהאם עם 104 הבקיעה יותר. ליונייטד גם הייתה ההגנה הטובה ביותר בליגה כשרק 54 שערים נכבשו נגדה. יונייטד סיימה עם 64 נקודות כשללסגנים רק 56 נקודות, בעידן שבו כל ניצחון זיכה ב-2 נקודות בלבד. יונייטד שלטה באנגליה וגם היו על גבול הדאבל ההיסטורי. הם פגשו את אסטון וילה בגמר הגביע האנגלי. כולנו יודעים את הסיפור על ריי ווד והלחי השבורה שלו. זה לא קרה באותה עונה.
העתיד היה ורוד, העתיד היה של יונייטד. האומה חזתה במשהו מיוחד וכולם ידעו זאת.הקבוצה הצעירה הייתה על סף השלמות ושום דבר לא יכל לעצור אותם, זה היה רק עניין של זמן והם היו זוכים בכל תואר אפשרי. כולם ידעו זאת.
עונת 57-58 התחילה טוב, למרות זאת הייתה ירידה ביכולת ובמהרה יונייטד הייתה רק רביעית בטבלה. עד סוף דצמבר יונייטד חזרו ליכולת טובה וטיפסו במעלה הטבלה. הם עשו חיל גל בגביע אירופה, מנצחים גם את שאמרוק רוברס ודוקלה פראג', ברבע הגמר הם הוגרלו נגד הענקים מיגוסלביה, הכוכב האדום בלגרד. צ'רלטון שיחק 15 משחקים לפני הנסיעה לבלגרד והבקיע 10 שערים. הוא שיחק במשחק הראשון נגד הכוכב האדום ויונייטד ניצחה 2-1 ונזקקו רק לתיקו בבלגרד כדי להעפיל לשלב הבא. לפני הגומלין יונייטד הייתה צריכה לשחק 3 משחקים. צ'רלטון הבקיע פעמיים בניצחון 2-0 על איפסוויץ'. הוא הבקיע שלישיה ב7-2 על בולטון. במשחק הבא הייתה ארסנל בהייבורי. במשחק הזה יונייטד ניצחה 5-4 כשצ'רלטון מבקיע שער. שתי הקבוצות ירדו מהמגרש בתשואות. אפילו היום, רבים מחשיבים את זה למשחק הטוב ביותר שהם ראו בחייהם. הם יצאו לבלגרד, מלאים בביטחון ומרגישים שאי אפשר להרוס אותם.
מינכן הדברים החלו טוב. הנערים היו שמחים, האימונים לקראת המשחקים התנהלו טוב. הם יצאו בשאגה. עד המחצית זה היה 3-0 לטובת יונייטד, דניס ויולט הבקיע בדקה השניה, וצ'רלטון הבקיע עוד שניים בדקות ה-13 וה-32. למרות זאת, הכוכב האדום נאבקו והצליחו להשוות ל-3-3, זה לא הספיק ויונייטד היו בדרך לעוד חצי גמר. הנערים חגגו אל תוך הלילה. בבוקר הם היו צריכים לעזוב.החוק בליגה האנגלית היה שקבוצה שמשחקת באירופה צריכה לחזור לאנגליה 24 שעות לפני המשחק הבא שלהם, וחיכה להם משחק נגד וולבס . החלק הראשון של המסע עבר ללא תקריות והמטוס נחת בביטחה במינכן. למרות זאת, מזג האוויר היה רע והיו כ-20 סנטימטרים של שלג על האדמה. בזמן שהמטוס תודלק הקבוצה השמחה שתתה קפה בטרמינל. הייתה יציאה שבוטלה אך זה לא שבר את רוח הקבוצה. אחרי עוד סיבוב של קפה כולם חזרו למטוס. ושוב היציאה בוטלה. הפעם השחקנים כבר היו רציניים יותר.בזמן שהיו מוכנים לצאת לדרך שוב המטוס היה שקט.
למטה זה התחיל על מסלול ההמראה, מה שנראה לצ'רלטון כנצח. זה גם הדבר האחרון שהוא זוכר, היה קול שחיקה כשהגיע, המום, הוא ראה מראות של אימה וטרגדיה. בובי לא יודע איך הוא יצא מהמטוס. הוא ראה גופות חסרות חיים של חברי הקבוצה, הוא הוריד את מעילו וכרח אותו סביב גופו של המאמן שנאנק מכאבים. לא הרבה אחרי, הארי גרג עזר לצ'רלטון ההמום להכנס למיניבוס שלקח אותו לבית החולים במינכן. הוא קיבל זריקה להרגעת הכאב ולישון. למחרת צ'רלטון הבין שהוא רק נשרט ונחבל בראשו. אך רבים מחבריו לא שרדו. ג'ף, רוג'ר הקפטן, אדי הקטן, מארק, דיוויד, טומי, וליאם "בילי" מתו. דאנקן הגדול והמאמן נלחמו על חייהם. צ'רלטון ביקר אותו לפני שעזב לאנגליה, בלי לדעת האם הם יצליחו לשרוד. הוא נפגש עם אימו ועם ג'ק שלקחו אותו הביתה לצפון. בבית הוא שמע שדאנקן אדוארדס הפסיד במאבקו. בזמן שהיה מוגן מהיגון הבלתי פוסק במנצ'סטר, הוא לא היה מוגן מהזכרונות והכאב.
המשחקים של יונייטד נדחו, ג'ימי מרפי לקח אחריות על המועדון. המשחק הראשון אחרי מינכן היה אמור להיות נגד שפילד וודנסדיי. צ'רלטון ביקש מדודו שיסיע אותו למנצ'סטר לראות את המשחק. עם כל דקה, עם כל שער, האמוציות באולד טראפוד הגיעו לרמות חדשות. יונייטד ניצחה ועשו את הצעד הקטן והראשון לקראת התאוששות. צ'רלטון חזר לקבוצה למשחק גביע מול ווסט ברומיץ' בראשון במרץ. אחרי ריצה מדהימה, יונייטד הגיעה לגמר, כל האומה הריעה לקבוצה ממנצ'סטר, אבל זה לא קרה, בולטון ניצחה את יונייטד 2-0. החלום האירופי גם נגמר, הפעם נגד מילאן בחצי הגמר. זה היה הזמן לבניה מחדש. מאט וג'ימי התחילו לעבוד. הקבוצה החדשה סבבה סביב צ'רלטון. אז באו גם דניס לאו וג'ורג' בסט. ועשר שנים לאחר מינכן, החלום האירופי של מאט סוף סוף התממש. יונייטד זכתה בגביע האירופי. צ'רלטון כמובן הבקיע, צמד.
אחרי מינכן בובי צ'רלטון המשיך בקריירה מדהימה. שחקן השנה באירופה, מחזיק גביע העולם, הוא זכה באליפות הליגה עוד פעמיים עם היונייטד, ואפילו עוד גביע אנגלי. הוא החזיק בשיא להכי הרבה הופעות במדי היונייטד (שנשבר על ידי ראיין גיגס) ונבחרת אנגליה. הוא קיבל את תואר האבירות סיר בשנת 1994. הוא נהיה לשגריר ומנהל היונייטד. הוא יספר לכולם שיש לו חיים מבורכים וטובים. אבל חלק ממנו תמיד שם, בהלם, על מסלול ההמראה מלא השלג, למה לא הוא? למה הם? למה אלוהים החלטי לחוס עליו ולקחת את חבריו.
1956-1973 - במדי מנצ'סטר יונייטד: 759 הופעות (הבקיע 249 שערים) 1973-1974-במדי פרסטון נורת'הנד: 45 הופעות (הבקיע 10 שערים) 1958-1970- במדי נבחרת אנגליה: 106 הופעות (49 שערים)
(כתבה זו נכתבה על ידי טום קלייר ותורגמה על ידי חזי סידון)
יום שישי ה-21 בפברואר 1958, השמש עלתה. הייתי רק בן 13. זה היה בסביבות 7:30 בבוקר והתעוררתי בעקבות יד עדינה שהרעידה את כפתי. אימי ישבה ליד מיטתי בזמן שקמתי ושיפשפתי את עיני. היא נתנה לי דקה או שתיים כדי שאתעורר לחלוטין ואהיה מודע לסביבתי לפני שאמרה בעדינות ורכות, כמעט לוחשת, את המילים שאף פעם לא רציתי לשמוע: "בני,אני מצטערת, אבל דאנקן נפטר היום מוקדם בבוקר.
50 שנה כבר עברו מאז אותו בוקר, אבל אני עדיין יכול לשמוע בבהירות את הקול העדין של אימי עובר על החדשות הנוראיות שהיו אלה בשבילי. בשניות העולם שלי קרס שוב ודמעות ירדו במורד פני ללא הפוגה. זה נראה כל כך לא אמיתי, כל כך לא צודק, לא יכלתי להתמודד עם מה ששמעתי ולא רציתי להאמין לכל זה. דאנקן פשוט לא יכל למות כך. הוא היה ענק, נפיל, דבר לא יכל לנצח אותו על המגרש או מחוצה לו. הוא היה בן אלמוות בעיני ולדעתי הילדים בגילי חשבו בדיוק כמוני באותו זמן.
במשך שבועיים ארוכים הוא נלחם אל מול הפציעות שספג כתוצאה מהאסון בנמל התעופה ריים במינכן בתאריך השישי בפברואר. מצבו הרפואה היה הידיעה המרכזית גם ברדיו וגם בטלוויזיה . היו ימים שמצבו השתפר והיו ימים שמצבו הורע, אבל כולם קיוו שהוא יוכל להתגבר על כך. שררה כל כך הרבה אופטימיות בנוגע לעובדה שישרוד והחלמה הסופית שלו כשנכנסנו לשבוע השני לאחר ההתרסקות. האחרים כמו ג'קי בלנצ'פלאוור, ג'וני בארי, פרנק טיילור וסיר מאט באזבי, נראו ככאלה שספגו פציעות קשות יותר והם היו אלה שנשקפה להם סכנה מיידית, יותר מלדאנקן. היה זה מצבם הרפואי שיותר הדאיג את כולנו- דאנקן יחלים בטוח! אם היה מישהו שרציתי שישרוד היה הבחור הזה.
התלבשתי, ירדתי למטה ושם על השולחן שכב העותק היומי של ה"דיילי מירור". בעמוד הראשי הייתה תמונה גדולה של הפנים והכתפיים של דאנקן והוא לבש את החולצה הלבנה מגמר הגביע האנגלי בשנת 1957. בכותרת היה כתוב: "דאנקן מהיונייטד נפטר". אני עדיין יכול לראות את העמוד הראשי הזה אפילו היום. הרגשתי קור ועיוות פראי של רגשות כאב, ששוב שקע בגופי הצעיר. זה היה שם למולי,אמיתי, הוא הלך-אני לעולם לא אראה אותו שוב. זה שבר את הלב הקטן שלי, אפילו היום, אני מרגיש כל כך נסער רק לחשוב עליו.
הקריירה המצליחה של דאנקן נמשכה רק 4 וחצי שנים. אבל ההשפעה של הגבר הצעיר הזה על משחק הכדורגל ומה שהשיג בזמן כה מועט, לא הייתה קצרה יוצאת מגדר הרגיל. אני לא יכול לחשוב על אף שחקן שהשפיע ככה בגיל כל כך צעיר כמוהו וזה כולל את די סטפאנו, פלה, בקנבאואר, קרויף, מראדונה, בסט, צ'רלטון, לאו ועוד רבים, רבים אחרים בהערכה זו.
מעשי הגבורה שלו כתלמיד היו רק דברי "מלך הרוברס". הוא היה בקבוצות בית הספר, העיירה והמחוז שלו, עם שנותונים שגדולים ממנו ב-3 שנים. שנת הלימודים 1948-1949 הייתה הכי קדחתנית בשביל דאנקן ככדורגל בבית ספר. לא רק שהוא שיחק בשביל קבוצת בית הספר שלו אלא גם ייצג את קבוצת דאדלי בויז ממחוז וורצ'סטר XI, ואת הנבחרת האנגלית למלמידים עד גיל 14. דאנקן פשוט אהב את הכדורגל והיה מוכן לשחק בשביל כל אחד, בכל מקום. אם היה מתארגן משחק בכל מקום והיה לו איך לבוא, דאנקן היה מגיע.
ישנם כמה סיפורים נהדרים בנוגע לימיו בבית הספר המיוחד בספרם של יאן מקרטני ורוי קוונגי "דאנקן אדוארדס- הביוגרפיה". מנהל בית ספרו אדון מדינגס בבית הספר "פריורי רואד":
"היה משחק ספציפי שנזכרתי בו בגביע לבתי ספר במחוזר וורצ'סטר. זה היה יום עם הרבה רוח במרכז הספורט של דאדלי והיה לנו יתרון גדול במחצית הראשונה אבל פשוט לא הצלחנו להבקיע. האמת, רוב הזמן בוזבז בשביל להחזיר כדורים ממגרש החנייה שעפו מאחורי אחד השערים. במחצית אמרתי לדאנקן שהדרך היחידה שאנחנו יכולים להבקיע היא אם הוא יקח את הכדור בעצמו. הוא ניסה את זה מאיזור הרחבה שלו. בסיום הריצה המדהימה הזו הוא בעט כדור חזק שפגע ברגלי השוער והכדור ניתז החוצה והפך לבעיטת שוער מהשער שלנו! המשחק עצמו נגמר בתיקו מאופס אך במשחק השני לא הייתה לנו בעיה וניצחנו 7-0, לאחר מכן הוא עבר לחטיבת הביניים "וולברהמפטון סטריט", זה היה שם שהוא הושפע מאדם מסויים, אדון אריק בוט' שהיה מורה בבית הספר וגם היה מזכיר באיגוד דאדלי לכדורגל בבתי הספר. דאנקן תמיד ידע את החל העצום שהיה למנהל הבית ספר במהלך התפתחותו. אדון בוט' אמר:
"הוא היה אז בן 11, הקפטן והקשר המרכזי בנבחרת בית הספר, ידענו מיד שיש לנו בידיים משהו מיוחד. בשנה הראשונה שלו בביתר הספר הוא נבחר ל"נעררי דאדלי" שם הוא שיחק מול ילדים שהיו בני 15. בפעם הראשונה בחייו הוא נראה ממש ננס לידם, אך עדיין היה פשוט שחקן מדהים לגילו.. למרות שהוא שיחק במרכז תמיד תפקדנו אותו באגף שמאל כדי שיתרחק מצרות והקרבות הקשים במרכז המגרש. פחדנו שדאנקן יהיה מפוחד במשחקו אך אף פעם במשך הקריירה שלו הוא לא הראה שמץ של לחץ.
פגישות אימונים היו בשבילו זמן לרכוש כישורים חדשים כמו בעיטה עם החלק החיצון או עם החזה. הייתי נותן לו לאמן חצי קבוצה בזמן שאני אימנתי את החצי השני!
ראיתי את דאנקן משחק בתפקידים שונים לכל אורך המגרש, הוא פיתח את רגל שמאל שלו ביעילות, החלטנו להכניס אותו יותר לתוך המשחק. אז החלטנו לפתח איתו בצד שמאל ואז במהלך המשחק להעביר אותו לצד ימין. אז קרה הדבר המצחיק ביותר. הצעתי את דאנקן לנבחרת אנגליה עד גיל 14 במבחנים בבאונדרי פארק באולדהאם אתלטיק, וממש הופתענו שהוא באמת נבחר לשחק כי בכל זאת צריך לזכור שהוא היה בן 12 בלבד! הופתענו עוד יותר שהוא נבחר לשחק במבחנים כחלוץ מרכזי. למרות זאת, היה לו משחק כל כך טוב שהוא נבחר לשחק נגד אירלנד.
דאנקן למרות זאת, כמעט ולא השתתף במבחנים הבינלאומיים, בגלל משהו שמאוד לא קשור לכדורגל שלא הייתם מקשרים אליו בחיים- ריקודים! הוא התכוון לקחת חלק בפסטיבל לאומי בדרבי, להיות כוכב קבוצת בית הספר שלו כשהוא כבר התחרה בפסטיבלים בלמינגטון וברמינגהאם. למרות זאת, דאנקן החליט שכדורגל זו האהבה האמיתית שלו, והוא הלך לאולדהאם ונבחר לנבחרת התלמידים של אנגליה. אז ביום ראשון השישי במאי 1950 כשהיה רק בן 13, דאנקן לבש את החולצה הלבנה של נבחרת אנגליה בפעם הראשונה בבאונדרי פארק, אולדהאם. כשהסתכלתי בתוכניית המשחק וראאיתי את חברי קבוצתו של דאנקן, היו שם ריי פרי מבתי הספר בדרבי ודיוויד פג מבתי הספר בדונקסטאר, ששניהם הופיעו בקריירה של דאנקן שנים אחר כך.
עונת 1950-51 הביאה לדאנקן כבוד ביצוג נבחרת אנגליה עד גיל 14 והוא אפילו עלה לנבחרת עד גיל 15, כשהיה בן 14 בלבד בשביעי לאפריל 1951. זה היה היום שדאנקן נבחר לייצג את תלמידי אנגליה בוומבלי נגד הוולשים, הוא שיחק בצד שמאל. התוכניה למשחק זה הכילה פסקה שיכלה להתיחס במדויק לדאנקן. בעמוד 4 נכתב "ילדים גדולים הם התלמידים האלו אתם תגידו אותו דבר כשתראו אותם יוצאים מהמנהרה האולימפית בקצה האצטדיון. ראו את גובהם ומשקלם בעמוד התמונות. אך עדיין כל שחקן במגרש היום נבחן מזווית גילו. כל אחד מהשחקנים עדיין תלמיד והיה בן פחות מ15 ב-31 לאוגוסט האחרון" בתמונה של דאנקן נכתב "דאנקן אדוארדס (בית הספר המודרני וולברהמפטון סטריט,דאדלי), צד שמאל, קפטם נבחרת מחוז וורקסטרשייר. נבחר לייצג את ברמינגהאם. בן 14 וחצי. גובהו 1.77 מ'. שוקל 50 קילו" הוא היה בשנה צעיר יותר מכל חבריו לנבחרת, אך שווה אם לא יותר במשקלו וגובהו.
החלומות על אצטדיון וומבלי היו מבוזמבים בגנים של דאדלי, כך הסתבר מאוחר יותר. עכשיו כשדאנקן השתגע בצד שמאל של מרכז המגש, עונת 1951-52 הביאה לדאנקן כבוד כקפטן נבחרת התלמידים של אנגליה, במשחקים נגד וויילס, סקוטלנד (פעמיים) והופעה בדאלימאונת פארק, בדאבלין, נגד התלמידים של אירלנד.
במהלך 3 שנותיו כשחקן נבחרת בתי הספר של אנגליה, הוא צבר 9 גביעים, זה היה שיא לתלמיד אנגלי. הוא היה גם התלמיד הראשון בדאדלי שזכה בהכרה בינלאומית זה יותר מ40 שנה. הוא היה בטבעיות תחת אור הזרקורים של כל המועדונים המובילים, וכמובן שעברו בדלתו כל מיני שמות מועדונים מוכרים כמו אסטון וילה, ברמינגהאם סיטי, ווסט ברומיץ' אלביון, ו-וולבס. שני מועדונים אחרים, שניהם יריבים של לאנקשייר, גם רצו את הנער שפוטנציאלית היה טוב יותר מג'ון צ'ארלס. הם היו בולטון וונדררס ומנצ'סטר יונייטד."
לא היה אף פעם ספק מה הולך להיות דאנקן אדוארדס כשעזב את בית הספר. כל כך הרבה סקאוטים של מועדונים התדפקו על בית משפחת אדוארדס ב"פריורי הסטייט" ב"דוד -ליי" במערב המדינה, כשדאנקן בעל המבטא האירי קרא כך לעיר הולדתו. היה רק מועדון אחד שהוא רצה לחתום בו לאכזבתם של סטן קוליס מוולבס וביל רידינג מבולטון וונדררס, המועדון הזה היה מנצ'סטר יונייטד. הוא העריץ את המתרחש באולד טראפורד ורצה להיות חלק מהמקום הזה בו הרגיש שצעירים מקבלים הזדמנות אמיתית לשחק כמקצוענים.
ושוב ציטוטים מהספר של מקרטני וקבאנגי:
"ב-16 באוגוסט 1952, דאנקן שיחק בפעם הראשונה במגרש אולד טראפורד במפורסם באימון קבוצת הנערים של המועדון, שנערכה לפני משחק קבוצת הנוער. הוא שיחק במזג אוויר שהתאים לקריקט, הקהל שמעריך צעירים ראה את האדומים עם אדוארדס כמספר 6, מביסים את ה"בלוז" 5-0, בחור צעיר בשם בראדשו הבקיע שלישיה (אני תוהה מה קרה לו מאז).
חברים אחרים בצד המנצח היוו גורדון קלייטן בשער, ג'ף בנט בעמדת המגן השמאלי, רוני קופ במרכז המגרש, ודיוויד פג באגף השמאלי. בצד השני שיחקו בשביל ה"בלוז" אלברט סקנלון באגף השמאלי, ותלמיד צעיר מסלאפורד שנכנס כמחליף במחצית השני, אדי קולמן. דאנקן נבחר לשחק באותו שבוע בפעם הראשונה במשחק תחורות בשביל ה"קולטס", שיחק נגד הארווד ססנט. ג'יימס בליגת הציעירים של מנצ'סטר במתחם האימונים "קליף". עוד הופעה מעודדת שלו עזרה ליונייטד לנצח 6-1, ועוד שני נצחונות נתנו לדאנקן את המקום בקבוצה הראשונה של הצעירים. המשחקים היו בליק נגד קבוצה מקומית, בול הייה גרין, עם בילי פולקס, אלברט סקנלון, ומזכיר המועדון לשעבר, לס אוליב, כולם באותה קבוצה מנצחת של יונייטד. לס אוליב, בטעות תופקד באגף הימני במשחק הזה, רק אחת מהעמדות הרבות בהן הוא תיפקד בשביל מנצ'סטר יוינייטד אפילו כמו לדוגמה, ג'וני קארי, כששיחק שוער כמה שנים אחרי.
רשימת המשחקים של דאנקן מכילים משחקים נגד קבוצות שונות כמו "פראנטי" ו"ווקדן יארד", שכללו שחקנים חזקים שרצו ללמד את הצעירים שיעור על המגרשים של החיים. המהפך הראשון שלו במנצ'סטר יונייטד היה באוקטובר, זו הייתה התחרות הראשונה שלו בגביע, "אדלפי לדס", קבוצה חזקה מסאלפורד, ניצחה את הקולטס 2-1 בגביע ארתור פטי.
כשדאנקן הצטרף למנצ'סטר יונייטד יחד עם עוד צעירים מוכשרים רבים התמזל מזלו שבאותה עונה לראשונה היה טורניר לקבוצות מתחת לגיל 18, גביע הצ'אלנג' האנגלי לצעירים. הרעיון המקורי היה לקיים את הגמר בוומבלי, אבל שלבים הראשונים שוחקו במתחם האימונים קליף באלספורד ולידס יוונייטד היו היריבים הראושנים. אדוארדס היה הקפטן של הקבוצה הראשונה ניצחה משחק במסגרת הטורניר, הביסה את לידס 4-0, כשאחד השערים היה שער עצמי מדהים של ג'קי צ'רלטון! לאחר מכן משחק נגד נאנטוויץ' טאון, כאשר המאזן של היונייטד עד היום הוא הגבוה ביותר שהובקע בתחרות זו,23-0!!
גם אדוארדס וגם דיוויד פג הבקיעו 5 כל אחד כשאשר השערים של דאנקן היו הראשונים שלו בחולצה של מנצ'סטר יונייטד. ניצחון 2-0 על בארי באולד טראפורד בסוף נובמבר הפך את יונייטד כאחת הקבוצות הפוטנציאליות לזכות בגביע וזיכתה את דאנקן בהכרה על ידי מחוז לאנקשייר כתיפקד כחלוץ.
כשבוע לאחר התבוסה של נערי בארי, התקשורת המקומית התוודעה לטאלנטים המשחקים עם דאנקן אדוארדס, כאשר כתב מ"מנצ'סטר גארדיאן" דיווח על המשחק בין היונייטד XI לנורת'הרן נומאדס בשלישי לדצמבר. המשחק שוחק תחת אורות מעטים במתחם הקליף בו ניצחה נורמדס 4-3, אך הכתב ציין לטובה דווקא את דאנקן. בכתבה הוא רשם: 'המעודד במשחק היה שהוא הראה שחקן באמת מבטיח באדוארדס, רק בן 16. הוא מהיר מאוד, מתקל מצויין אבל הכי מדהים אלו הבעיטות החזקות שלו בשתי רגליים. אפילו רוולי לא יוכל לבקר כמה מהמהלים של אדוארדס בכוח וכיוון, במהלך המשחק, דאנקן גם הראה לשנים עשר אלף הצופים שהוא מסוגל לשחק ביותר מעמדה אחת, כשהוא החליף מאגף שמאל לימין במרכז בקלות. הוא אמנם לא הצליח להבקיע באותו משחק, אך היו לו כמה נסיונות קרובים וקוראי ה"מנצ'סטר גארדיין" הפכו מודעים לכישרון הצעיר ממנצ'סטר יונייטד.
בארנלי היו היריב הראשון בליגה המרכזית שכללה את דאנקן אדוארדס, בשישי לדצמבר כלאחר מכן הוא הופיע במשחק נגד פרסטון נורת' הנד. באותו יום בצד השני של "איסט לאנש רוד", עוד דוגמה למדיניות חיפוש הצעירים הייתה במשחק בליברפול. אחד הנבחנים הפך לשחקן הקבוצה הראשונה יחד עם דאנקן,זה היה בילי פולקס ,ילד בן 12 ששיחק כבלם. שבוע לפני כן ערכו את הופעתם הראשונה ג'ון דוהרטי ודיוויד פג, שניהם רק בני 17 באותו זמן.
בחזרה לגביע האנגלי לנוער. אברטון התארחו ברביעי בפברואר באולד טראפורד למשחק בצהרי יום רביעי בשעה 2:30. בעיטת הפתיחה תחת אורות הזרקורים כמובן. יונייטד ניצחה 1-0 למרות שחסרה את אדי לואיס ודיוויד פג, שניהם היו שחקי הקבוצה הבוגרת בגביע. המשחק הבא עם וולאמסו אווניו שוחק במגרשה של ארסנל, הייבורי. שלושה ימים לאחר משחק הנוער הזה, אדוארדס הבקיע בהפסדר 2-1 לוולבס שהיווה נחמה לחזרתו למערב המידלנדס.
בעונת האליפות 1952 כשלא היה בתמונת החלק העליון של הטבלה וגם סבל מהדחה בסיבוב החמישי של גביע המדינה בהפסד מול אברטון, המנג'ר מאט באזבי חיפש לחזק את הקבוצה בדמות החלוץ טומי טיילור מבארנסלי. שבועיים לאחר מכן בארנסלי הגיע לאולד טראפורד למשחק הצעירים שנגמר בתיקו בו נכחו 12 אלף צופים כשבטעות רק שבעה אלפים צפו בקבוצה הבוגרת של בארנסלי באותו יום משחקת מול ברמינגהאם סיטי במשחק הליגה השניה. אדוארדס, מקפרלן וסקנלון, הבקיעו את השערים ליונייטד בניצחון 3-1, שהביא אותם לשני מפגשים עם ברנטפורד בחצי גמר הגביע.
למרות זאת, ברביעי באפריל 1953, בשבת שלפני המשחק דאנקן מצא את עצמו מזומן למשחק הראשון שלו בליגה כשהיה רק בן 16 ו185 יום. ג'קי בלאנצ'פלאוור נפצע וכך גם הנרי קוקבורן, ודאנקן היה צריך למלא את החסר. המשחק היה באולד טראפורד והיריבים היו קארדיף סיטי, שערכו את הופעתם הראשונה במגרש מאז 1928. הוולשים ניצחון במפתיע 4-1, אך לתוצאה אין חשיבות ממשית בסיפורנו.
דאנקן קיבל את ההזמנה לקבוצה הבוגרת ממאט באזבי "המחשבה על לשחק כדורגל בליגה הראשונה לא היה מפחיד אחרי ששיחקתי פעמיים בוומבלי לפני גיל 15. כשעזבתי את בית הספר לא הייתי צריך ללכת לחפש עבודה כמו ילדים אחרים כי כדורגל היה העתיד שלי. חשבתי שהעתיד שלי יהיה טוב יותר מחוץ למידלנדס. ליונייטד היה שם טוב בניתנת הזדמנויות לצעירים, ולהתנהגה אליהם בדרך הטובה ביותר. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר ההלבשה, תהיתי אם הגעתי למקום הנכון כי היו שם כל כך הרבה צעירים. הכרתי במהרה חברים. בשישי בבוקר התקשרתי למשרדו של מאט באזבי. הוא אמר לי שנבחרתי לקבוצה הראשונה. כל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה לספר את החדשות הללו להורים שלי.
אלף קלארק מעיתון "מנצ'סטר איבנינג כרוניקל" וגם המחבר של התוכניה של מנצ'סטר יונייטד, היה עד לתצוגה מצוינת של דאנקן בהפסד של אשטון יונייטד בגמר גביע גילכריסט בקליף ברביעי הקודם וחזה במשחקו הראשון של אדוארדס מול קארדיף. בעיתון של שבת "פינק" הוא כתב: 'קרן האור היחידה במשחק של היונייטד הייתה התצוגה של הילד שערך את הופעתו הראשונה דאנקן אדוארדס, הוא עשה כל מה שהתבקש, כולל בעיטה מ-30 מטר שכמעט ונכנסה' מילות התשבוחת הללו היו לצד התמונה של הופעת הבכורה של דאנקן בעמוד הראשי, עוד מילות תשבוחת נכתבו בדו"ח המשחק בעמודים המרכזיים, קלארק המשיך: ' לאדוארדס היו רעיונות טובים כאשר ניסה לבעוט בעיטה מרחוק או הוציא את יונייטד קדימה בעוד מסירת עומק מצוינת שנבעטה לקרן מאולצת על יד בארי' זה היה בדקות הראשונות של המחצית השניה ודאנקן רק הלך והשתפר.
הכתב של "מנצ'סטר גארדיאן" שהביא לראשונה את שמו של דאנקן אדוארדס לידיעת הספורט הלאומי בסיקור המשחק נגד הנורמנדס, כתב על דאנקן בהופעת הבכורה שלו "לא היה לו מזל שזה היה משחק הבכורה שלו. הוא הראה יכולת מבטיחה במסירות ובעיטות אבל יהיה חייב לזוז מהר יותר על האגף. בכל מקרה אי אפשר לשפוט אותו במשחק הזה." כתב הספורט פראנק טיילוק מה"ניוז כרוניקל" היה עוד אחד שחזה בהופעת הבכורה של דאנקן בשבת הזאת. הוא הסכים עם עמיתיו העיתונאים שהוא היה מחזה נפלא אך היה נראה לו קצת צנום במותניים. לזלו המזל והגודל של דאנקן לא היוו הפרעה בעתיד והוא התאמן חזק כמוו כולם מה שעזר לו מאוד פסיכולוגית. המילים האחרונות על כניסתו של דאנקן לליגת הכורגל שמורות לג'וני קארי שאמר ב"סאנדיי כרוניקל" יום לאחר המשחק: "הוא שחקן מצוין, הכי טוב שראיתי בגילו"
משחק חצי הגמר הראשון נגד ברנטפורד בגריפין פארק נגמר ביתרון 2-1 של מנצ'סטר יונייטד לקראת הגומלין באולד טראפורד, המקום לראשונה בגמר הובטח כשיונייטד פירקו את היריבים הדרומיים שלהם 6-0. וולבס עמדו בין יונייטד לגביע. ברביעי במאי, הקבוצות התמודדו בינהן במפגש הראשון באולד טראפורד וכמו קבוצות אחרות וולבס הצעירה לא היוותה יריב ליונייטד שניצחה 7-1. למרות שדאנקן לא היה בין המבקיעים, הוא נתן הופעה מבריקה ועזר לקבוצתו לנצח. ביום הגדול הזה המקיעים ליונייטד היו: מקפרלן ולואיס עם צמדים, ווילן, פג וסקנלון השלימו את התוצאה. אגב, בילי ווין הגיע מאירלנד להחליף את ג'ון דוהרטי ממש לפני המשחק הזה. במולינקס בגומלין וולבס נתנו משחק טוב יותר וזה נגמר בתיקו 2-2. זה נתן ליונייטד ניצחון מצטבר 9-3 וכמובן חשוב יותר, הפכו למחזירי הגביע האנגלי לנוער הראשונים.
כל שלושת קבוצות הנוער של מנצ'סטר יונייטד זכו באליפות באותה עונה, עונה בה דאנקן אדוארדס הגיע מהקבוצה הנמוכה ביותר לליגה הראשונה!"
השאר כמובן הסטוריה, ואתם כמובן יכולים לראות למה הצעיר הזה היה כל כך נערץ בין בני גילו באותו זמן. הוא היה תמיד צנוע והתרחק מאור הזרקורים. זה החה חךד שעם הפך לבן 18, חבר סגל קבוע בנבחרת האנגלית ושיחק בכל מסגרת בינלאומית מלבד זאת. בזמן ההוא זה לא היה דבר בשבשגרה. לא היה אגו בין השחקנים וכשרצו לדבר איתו על משחקיו הוא תמיד אמר שצריך ללכת לשחקנים האחרים ולדבר איתם. אני אישית זוכר שהוא עזב את האצטדיון מדלת משרד הכרטיסים מלווה בהנרי רוס, עיתונאי מהדיילי אקספרס. דאנקן היה יוצא עם אופניו הישנות נתמכות ברגליו, חותם לכל הילדים, בזמן שיחה עם אותו הנרי. השורה שתמיד אזכור היא "לא משנה כמה אתה טוב הנרי, זה מה שיש לך בבנק בסוף הקריירה שנחשב". הוא היה רק בן 17 אז, אבל דיבר כמבוגר. הפנים של הנרי היו לתמונה.
התאבון שלו למשחק היה כל כך גדול, הוא פשוט לא רצה להפסיק לשחק. בשנת 1956 בזמן שירותיו הלאומיים הוא שיחק כ-107 משחקים באותה עונה! הוא פשוט אהב לשחק ולא משנה באיזה רמה של משחק. הוא נתן את אותה נחישות, ריכוז ורצון לנצח, גם במשחק נערים וגם במסגרת בינלאומית- שיחק את המשחק שאהב.
הוא היה אהוב לא רק על ידי אוהדי מנצ'סטר יונייטד, אלא גם על כל המדינה ואירופה. בכל השנים שאני חי בחיים לא שמעתי או קראתי מילה רעה על דאנקן אדוארדס. הוא אף פעם לא היה בחדשות מהסיבות הלא נכונות אפילו למרות תשהוא היה כוכב גדול,הוא שמר על פרופיל נמוך. הוא היה התגלמות הספורטאי המושלם, השחקן המושלם ובן האדם המושלם. אני יודע כמה קשה לאנשים היום להעריך כמה טוב הוא היה. המילים "רמה עולמית", "אגדה" וכו', כולן משומשות בחופשיות לתאר שחקנים היום. אבל אין שום מילים שיכולות לתאר אותו מספיק בשבילי. אלה הנקראים "שחקנים מצוינים" בהסטוריה, כולם היו חלוצים- אבל כמה מהם יכלו לעשות מה שעשה אדוארדס? הוא יכל לשחק בכל עמדה, ועדיין להשאיר את הרושם הגדול ביותר במשחק. בהגנה, בקישור או בהתקפה. האמינו לי, לדאנקן היה ה כל, ובשפע. כמו שאמר ג'ימי מרפי למסיר מאט באזבי רק כמה שבועות אחרי שדאנקן הצטרף ליונייטד: "מאט, אין שום דבר שאני יכול ללמד את הילד הזה- יש לו את הכל!" פשוט אי אפשר לקבל מחמאה גדולה מזאת- במיוחד שמחשיבים כמה קשוח היה ג'ימי מרפי.
50 שנה עברו מאז אותו בוקר עצוב בפברואר בו הוא עזב אותנו. אני עוצם את עיני ועדיין יכול לראות אותו, שומע אותו צועק לחבריו לקבוצה. עדיין רואה אותו מכסה כל פיסת דשא במגרש. עדיין רואה את הנחישות בוערת בתוכו, שאף פעם לא אומר נואש. אבל אני גם זוכר ג'נטלמניות של הענק. הזמן שהיה לו בשביל הילדים, הילדותיות שהייתה לו והפכה לאדם מדהים שלבסוף נכנע למוות בשעות המוקדמות של אותו 21 בפברואר 1958.
כמו לילדים האחרים אני מתגעגע אליו עדיין כאילו היה אחד משלי. הוא עזב אותנו עם זכרונות כל כך טובים, ואני מקווה שכמה מהכוכבים המוערכים יתר על מידה היום יקחו ליד את הספר על האיש המדהים הזה ויראוו כמה הילד הזה אהב את המשחק.
תנוח על משכבך בשבלום דאנקן היקר- המקום שלך בהסטוריית המועדון בטוחה והאגדה שלך והזכרונות אף פעם לא יוכלו לדהות.
וויליאם אנטוני פולקס נולד בסנט הלנס ב-5 לינואר 1932. הוא שיחק במועדון וויסטון בויז בצעירותו וחתם ביונייטד במרץ 1950 לאחר שהתגלה על ידי הסקאוטים של יונייטד. הוא חתם על חוזה מקצועי באוגוסט 1951 בגיל 19.
ביל ערך את הופעת הבכורה שלו מול ליברפול ב-13 לדצמבר 1952 כמגן ימני (למרות שהעדיף לשחק כבלם). יונייטד ניצחה באותו משחק 2 - 1.
בגלל שהיה מחויב לשירותי המדינה, הוא איבד את מקומו לאיאן גריבס ולא שיחק מינואר עד עונת 1955-56. הוא החל להתאמן קשה יותר וניסה לפלס דרכו להרכב.
עבודתו השתלמה ופולקס פתח במשחק הראשון של עונת 1956-57.
בראיון בשנת 1998, לאחר ששמע שהמטוס ינסה לטוב בפעם השלישית, פולקס אמר: "כשהם אמרו את זה לא היית צריך להיות גאון כדי לדעת מה עלול לקרות".
המטוס נחצה לשניים בדיוק תחת פולקס. הוא נעמד ורץ 40 מטרים מההריסות בגלל שפחד מפיצוץ. לאחר שהבין כי המטוס לא יתפוצץ, הוא חזר. "מרחוק יכולתי לראות את זנב המטוס בוער ורצתי חזרה לגופות. רוג'ר בירן עדיין היה קשור לכיסא שלו, בובי צ'רלטון היה בשקט בכיסא אחר ואז היה את דניס ויולט והארי גרג שהופיע וניסינו לראות איך אפשר לעזור."
אחרי מינכן, ביל פולקס הפך לקפטן הקבוצה לאחר מותו של רוג'ר בירן והוביל את הקבוצה מול שפילד וונסדיי ב-19 לפברואר 1958. יונייטד שיחקה בהרכב טלאים אך ניצחה 2 - 0. לצערו, חברו דאנקן אדוארדס נפטר יומיים אחר כך.
לאחר שפרש מכדורגל בגיל 1969, ביל נשאר באולד טראפורד כמאמן נוער מ-1970 עד 1975. הוא אימן ילדים בכל העולם, כולל ארצות הברית, יפן ונורווגיה.
בסך הכל ביל שיחק ב-688 משחקים ביונייטד, הבקיע 9 שערים וזכה בתואר אחד עם נבחרת אנגליה.
ריימונד ארנסט ווד, נולד בהאברן, מחוז דורנהאם בתאריך ה-11.6.1931.
בבית הספר, עמדה בפני ריי קריירה מבטיחה באתלטיקה. הוא היה אצן עם מוניטין ונחשב בעל היכולת לייצג את בריטניה במשחקים האולימפיים. כילד הוא התחרה בתחרויות בין כפרים מקומיים בשביל כסף. אולם הוא בחר בקריירה ככדורגלן והצטרף לניוקאסל יונייטד בתלמיד צעיר ולאחר מכן לדארלינגטון כמקצוען. מאט באזבי החתימו ב-1949 וכבר בגיל 18 ערך את הופעתו הראשונה באותה שנה נגד ניוקאסל יונייטד במשחק הליגה ראשונה. אולם הוא לא הצליח להכנס להרכב הראשון והיה לאופציה השלישית כממלא מקומו של ג'ק קרומפטון הנהדר ומחליפיו, סוני פיהן לראשונה ולאחר מכן רג' אלן למשך 3 שנים נוספות. במשך הזמן הזה הוא הספיק להשלים את התמחותו במקצוע עתודתו כחשמלאי. הוא שמר על שערם של קבוצת המילואים אך גם הופיע 3 פעמים במילואים כחלוץ מרכזי וכבש 6 שערים בתפקיד זה.
עד 1952 ריי ווד הצעיר נדחף לקבוצה הראשונה והיה המחליף הראשון לקרומפטון. הוא התחיל את עונת 1852 אבל היה לו קשה להזיז מההרכב הראשון את קרומפטון שנחשב לאגדה גם כשהיה אחרי השיא.שבר בכף ידו בעונת 1953/54 דחה את התקדממותו שהייתה כל כך מהירה ונראית לעין, ריי הוזמן לסגל נבחרת אנגליה לטורניר הגמר של הגביע העולמי בשנת 1954 בשוויץ. הפציעה בכף היד מנעה זאת וריי חזר לאגף אבל הוא שיחק יותר מ-100 פעמים באותם 4 שנים. בגלל הזדקנותו של קרומפטון, ריי קיבל הזדמנות בדצמבר 1955 ושמר את מקומו לאורך אותה עונה. יונייטד זכתה באליפות הליגה וריי קיבל את מדליית האליפות הראשונה שלו. כשקרומפטון בסוף עונת 1955/56 ריי ווד היה השוער הראשון.
העיתוי היה נכון בשביל יונייטד שהחזירה את תואר באליפות משנת 1951/52 וריי שהיה שוב מרשים לאורך עונת 1956/57 ,כשיונייטד שמרה על האליפות, הכפיל את סכום מדליות האליפות שלו.
ריי ווד כנראה יזכר כשוער שעמד במרכז אחת התאונות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות הגביע האנגלי. הגמר בשנת 1957 ששוחק בוומבלי ראה את יונייטד משחקת טוב מאוד מול אסטון וילה. יונייטד היו פייבוריטים לנצח ולהבטיח את הדאבל הראשון לזכות מנצ'סטר יונייטד. למרות זאת אחרי רק 6 דקות של משחק כתפו של חלוץ אסטון וילה, פיטר מקפרלנד, התקיפה את ריי ווד כשהשוער תפס מסירת רוחב ושברה את עצמות לחייו. ריי שכב מחוסר הכרה למשך כמה דקות וחויב לעזוב את המגרש. בימים אלו לפני שהייתה קיימת אפשרות החילופים ראו זאת פרשנים רבים כתרגיל זול ומלוכלך של וילה ומקפרלנד לזכות בגביע האנגלי. הבלם ג'קי בלנקפלאוור נכנס לשער ויונייטד שיחקה ב10 שחנים. במחצית השניה, ריי חזר ושיחק כקיצוני ימני, הלחי הנפוחה והשבורה שלו הוגנה רק על ידי צמר גפן. הוא היה כנוסע וירטואלי ויונייטד הפסידה 2-1.
ריי ווד היה שוער אתלטי יוצא דופן. הייתה לו זריזות של חתול ומהירות על הקו כמו קליע של אקדח כדי לקחת חלק כדורים מחלוצים שהעזו להכנס לו לרחבה. הוא היה אמיץ לב בתיקוליו, אך אפשר להתווכח על היכולת שלו להסתדר עם כדורי רוחב. בדצמבר 1957 עמדתו של ריי בין הקורות סוכנה על ידי החתמתו של ההבטחה מדונקסטאר רוברס, הארי גרג. הארי היה בן גילו של ריי וברגע שהארי ע מד בין הקורות היה בלתי אפשרי עבור ריי להזיזו משם.
ריי נסע לבלגרד בפברואר 1958 כשוער מחליף להארי. ריי סבל מפציעות ברגל במותן ובראש אך שרד את הטרגדיה במינכן, כמו גם הארי. ריי חזר לקבוצת המילואים אך רבים הבחינו בהססניות במשחקו והיו שמועות על כך שהוא סבל מרעדים. זה היה המחיר שריי שילם.
ריי הופיע רק עוד פעם אחת במדי הקבוצה הראשונה של היונייטד באותה עונה, לאחר היום הארור הזה, לפני שנקנה על ידי מנג'ר צעיר בהאדרספילד טאוון, בשם וויליאם שאנקלי.
ריי ערך מאות הופעות בהאדרספילד לפני שסיים את הקריירה, ועבר בעו שתי קבוצות: ב-1965 בבראדפורד סיטי ועונה לאחר מכן בבארנסלי עד שפרש בשנת 1968.
לאחר קריירת המשחק שלו, לריי הייתה תקופת אימון מוצלחת בקנדה וזמביה ולאחר מכן הוא אימן את לוס אנג'לס וולבס כמו גם היה מאמן השוערים בנבחרת האירית. לאחר מכן הוא היה מנג'ר הנבחרת הקפריסאית ויותר מאוחר היה אימן במועדונים בקפריסין, יוון וכווית לפני שחזר לאימון הנבחרות כשאימן את נבחרות קנייה ואיחוד האמירויות הערביות.
אחרי הכדורגל ריי ניהל עסקי ביגוד ספורט עד לפרישתו בשנת 1990. ריי נפטר מותיר אחריו אישה ושתי בנות, בתאריך ה-7.7.2002 בגיל 71.
סטטיסטיקה: הופעות בקבוצה הראשונה של היונייטד: 208 שמר על רשת נקייה: 54 הופעות בנבחרת אנגליה: 3
תארים: אליפויות אנגליה: 1955/1956, 1956/1957 גביע הצדקה: 1952/1953, 1956/57, 1957/58 סגן מחזיקת הגביע האנגלי: 1956/57
הוא נחשב כאחד מהבייבז שהיה להם הכי פחות מזל. בגיל 25 הוא היה אחד מהמבוגרים בקבוצה למרות ששיחק רק 12 משחקים בקבוצה הראשונה ב-7 שנותיו ביונייטד. הוא היה אמור להנהיג את קבוצתו של ג'ון אשטון אבל זה לא קרה. רוג'ר בירן עבר לשחק כמגן שמאלי וג'אוף בנט נדחק הצידה. הוא טס לבלגראד משום שרוג'ר מתח את שריר הירך באותו משחק מול התותחנים.
ג'אוף היה יליד המקום, באזבי בייב אמיתי ואחד הראשונים. הוא נולד בסלפורד ב-27 לספטמבר 1932. ג'ף היה רק ילד אך גם כדורגלן מבטיח. הוא היה קפטן סלפורד לגילאי בית ספר גשהם זכו בגביע האנגלי לבתי ספר ב-1947. שנה אחר כך הוא הגיע ליונייטד. לפני שיכול היה לחתום על חוזה מקצועי הוא רק התאמן עם הקבוצה.
הוא היה מגן גבוה, בנוי טוב וטוב בתיקולים. לרוע מזלו הוא לא הצליח לשחק הרבה ולכן ירד לסגל המילואים ושיחק שם עם 7 או 8 שחקנים מחו"ל. ג'אוף ערך את משחק הבכורה שלו בעונת 1954-55 בטרף מור מול בארנלי ב-11 לדצמבר שם היונייטד ניצחו 4 - 1. באותה עונה הוא שיחק עוד פעם אחת, עוד 4 בעונה שאחרי ועוד 6 בעונה בה הקבוצה זכתה באליפויות שנייה. בעונ 1957-57 הוא לא שיחק בכלל. הוא נהיה מתוסכל, הוא ידע, כפי שכולם ידעו שהוא לא מספיק טוב כדי לפתוח נגד אף קבוצה. הבעיה הייתה, כמו שקרתה עם בובי ועוד רבים אחרים ברסרבס שזאת הקבוצה של מאט באזבי. איך מישהו יכול להכנס להרכב של כל כך הרבה שחקנים מוכשרים. איך מישהו יכול להוציא מההרכב את אדוארדס, או טיילו או בירן? אפילו לאחר כמה משחקים רעים שלהם כולם ידעו שהם יחזרו לגדולה. אז הוא חיכה, היו שמועות שהוא ביקש לעבור. מאט סירב, הוא אמר לו שהוא יותר מדי חשוב לקבוצה.
בכל מקרה, כל מעבר לקבוצה אחרת יצאה מהאג'נדה. הוא היה מהבייבז היחידים שנישאו והפך להיות אבא בשנת 1957. המועדון הציע למשפחת בנט בית בקינג רואד וג'אוף עבר לשם. בהייבורי, רוג'ר נפצע ונאמר לג'אוף שהוא יטוס עם הקבוצה לבלגראד. ג'אוף לא רצה לטוס. היה לו פחד טיסה כפי שהיה לעוד מספר שחקנים. הוא סבל גם מדימומים באף גם בגובה טיסה נמוך. הוא שוב לא שיחק ובמינכן קרה מה שקרה. הוא השאיר אישה צעירה ותינוקת.
בדרך כלל הוא האחרון שמזכירים ברשימת הבייבז, אפילו לא טיפלו בקבר שלו מספר שנים. ג'אוף הובא לקבורה בכנסיית סנט ג'ון. ב-2004 אוהדת לקח את שני נכדיו לבקר בקבר והם נדהמו לגלות עשב גודל עליו. היא יצרה קשר עם המועדון והם תיקנו זאת.
אז אם אתם עוברים במקרה באיזור, בבקשה, בקרו שם ותנו כבוד לג'אוף, תראו שהקבר מטופל כמו שצריך ושימו עליו ורד. מגיע לו את זה, הוא היה אחד מהבאזבי בייבז!
ליאם וולן היה אמן כדורגל שמוחו פעל יותר מהר מרגליו. הוא היה יכול להיראות מגושם על המגרש, אפילו מסורבל ואז כאילו נכנסה בו רוח של כשרון היה עובר שחקן אחרי שחקן. צריך לכבד אותו רק על המרחקים שמהם בעט, והעובדה שכבש יותר משער בכל שני משחקים בממוצע העידה על כך. למרות היותו קשר ולא חלוץ, ליאם וולן כבש 33 שערים ב53 משחקים בקבוצה הבוגרת של היונייטד בעונת 1956/57.
דוגמה חיה של הכשרון שלו באה מרבע גמר ליגת האלופות בבילבאו באותה עונה. הוא קיבל את הכדור עמוק בחצי המגרש של היונייטד, רץ לכל אורך המגרש כשהוא משאיר חמישה שחקני בילבאו מאחוריו ובעט עם דיוק מוחלט בעיטה שהשוער לא יכל לעצור.
הקשר השקט, שהאישיות הלבבית שלו אף פעם לא השתנה בגלל ההצלחה שלו עם היונייטד ונבחרת אירלנד, שיחק תמיד עם אווירה רגועה. ללא ספק, לא היה שום דבר מקרי לגבי ההתנהגות שלו בתוך הרחבה והוא היה יכול להיות קטלני גם עם הגב לשער.
אחד מה"מוכרים" הכי טובים של הטעיית בעיטה אי פעם בכדורגל, הוא מצא "קונה" מבולבל בדמות מגן וורקסהאם בינואר 1957, והכדור מצא את הרשת כשלא היה אף אחד שהיה יכול לעצור אותו. אם החלום הזה היה רק ממשיך- זה היה נותן לוולן מקום בין הכדורגלים הכי טובים אי פעם, בכל זאת הקריירה וחייו- הסתיימו במינכן. לפני שזה קרה ליאם לא תמיד קיבל את הקרדיט שהגיע לו והוא כנראה לעולם לא הבין איזה שחקן טוב הוא היה.
צוות האימון של היונייטד, לא היה תחת חוסר הבנה, מהרגע שהוא הצטרף מקבוצת ילדותו, כאשר היה בן 18 עם, עם משימה קשה- להחליף את ג'ון דוהרטי הפצוע בגמר גביע הנוער האנגלי נגד וולבס ב1953. ליאם, או בילי- הכינוי שפיתחו לו אוהדי הקבוצה כיכב ב-7-1 במשחק הראשון וסומן כשחקן עם עתיד מזהיר. כל כך יפים לעין היו מהלכיו שאחרי טורניר הנוער הנפלא בשוויץ, מועדונים בברזיל בדקו את אפשרות העברתו אליהם. מיותר להגיד שההתעניינות הגוברת עודדה אותו.
התפתחותו של הנער המשיכה במהירות: תוך זמן קצר הוא נהיה שחקן כדורגל יצירתי ומבקיע שערים גדול בקבוצה הבוגרת וההערכה אליו הלכה וגדלה. בנוסף היה למאט באזבי היה כשרון מבטיח בתקופה הזו שבזמן אסון מינכן, האירי בן ה-22 ישב יותר על הספסל בגלל אחד מחבריו הטובים, בובי צ'רלטון. כמובן, היה לו כל כך הרבה לתת שבמוקדם או במאוחר הוא היה מקבל את מקומו בהרכב, אפילו אם זה לא היה במקום בובי, אלא לצידו.
ליאם היה אדם דתי-קטולי אדוק, ועד סוף חייו אמונתו לא התערערה. כשהמטוס של הקבוצה ניסה להמריא בפעם השלישית ממסלול ההמראה הבוצי, הוא נשמע ממלמל: " אם הגרוע מכל הולך לקרות אני מוכן למוות.. אני מקווה שכולנו". הטרגדיה הייתה שעולם הכדורגל היה רחוק מלהיות מוכן לאבד את ליאם וולן.
ג'יימס פטריק "ג'ימי" מרפי נולד ב-8 לאוגוסט 1910 בטון פנטר, רואנדה וכשהיה ילד למד לנגן על אורגן כניסה. כשהיה נער, הוא החל לשחק כדורגל בקבוצת הילדים של טון פנטר, טראורצ'י. וב-1924 הוא ייצג את וויילס בלאיפות הילדים הבינלאומית נגד אנגליה בקארדיף. הוא חזר לשחק כדורגל מקצועני בפברואר 1928 כשהצטרף לווסט ברומיץ' אלביון בגיל 17.
מרפי ערך את הבכורה שלו בהפסד 0 - 1 לבלקפול ב-5 למרת 1930 ושיחק בעוד משחק ליגה באותה עונה. בעונה שאחרי, 1930-31, ווסט ברומיץק אלביון זכתה בגביע האנגלי ועלתה לליגה השנייה אבל מרפי לא התברג בקבוצה ושיחק רק ב-2 משחקים. הוא נהיה לשחקן הרכב באלביון כאשר עלו לליגה הראשונה. מעונת 1931-32 עד עונת 1934-35 הוא שיחק 149 משחקים בליגה ובגביע ועזר לקבוצה להשיג 4 פעמים ברציפות מקום בעשירייה הראשונה, כולל מקום רביעי בעונת 1932-33. בעונת 1934-35, ג'ימי פיספס רק משחק אחד כל העונה ועזר לאלביון להגיע לגמר הגביע ב-1935, שם הם הפסידו 2 - 4 לשפילד וונסדיי.
מרפי שיחק 200 משחקים באלביון לפני שעבר לסווינדון טאון ב-1938 אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את הקריירה שלו. מרפי נקרא גם לשחק בנבחרת וויילס בשנות השלושים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, מרפי נאם בפני החיילים על כדורגל ובקהל עמד גם מאט באסבי. באסבי כל כך התרגש מנאומו שבזמן אימונו את מנצ'סטר יונייטד, הוא החתים אותו בקבוצה כעוזר מאמן. האחריות שלו הייתה למצוא שחקנים ולאמן את השחקנים הצעירים שלימים היו הבאזבי בייבז שכללו את דאנקן אדוארדס ובובי צ'רלטון.
הוא הקדיש שעות לשחקן אם הוא האמין שיוכל להגיע לקבוצה הראשונה. הוא היה מאוד מסור ללמד טקטיקה וטכניקה. לאחר אסון מינכן הוא לקח את תפקידו של מאט באזבי בזמן שבאזבי התאושש בבית החולים ובנה שם קבוצה מחליפה שהגיע לגמר הגביע. מרפי לא היה באותה טיסה כי היה צריך לאמן את נבחרת וויילס במוקדמות הגביע העולמי. מרפי אימן את וויילס בגביע העולם 1958 שם הגיעו לרבע הגמר שהופעתם היחידה בגביע העולם. הם הפסידו 0 - 1 לברזילמשער של פלה. למרות שקיבל הצעות מברזיל, יובנטוס וארסנל, הוא נשאר עוזר המאמן באולד טראפורד עד 1971. מרפי מעולם לא היה מנג'ר הקבוצה משום שהוא שנא את אור הזרקורים ואהב לעבד מאחורי הקלעים.
הוא נפטר ב-1989 בגיל 79.
אסון מינכן
הקטע הבא לקוח מתוך הספר "מאט, יונייטד ואני" שנכתב על ידי ג'ימי מרפי ויצא לדפוס ב-1966.
"הגעתי לנמל התעופה במנצ'סטר לאחר מסע מוצלח עם נבחרת וויילס, התוצאה שלנו מול ישראל שלחה אותנו לגביע העולמי בשבדיה. לא היה לי בעיה להשיג מונית ולשים בה את המזוודה המלאה בתפוזים שהישראלים נתנו לי. 'נראה שאנחנו הולכים לזכות הגביע אירופה' אמר לי נהג המונית, הסכמתי, זה היה אפשרי, תוצאה טובה בבלגראד ואנחנו שנה אחת חכמים יותר משנה שעברה, זה היה נראה אפשרי. האמנתי שנוכל לפחות להגיע לגמר.
אז הגעתי לאולד טראפורד, אספתי את ערימת המכתבים ועליתי במדרגות, דרך חדר הקבלה ואחד המכתבים תפס את עיניי, הכרתי את כתב היד, בחור צעיר שהקדיש חצי מחייו בבית החולים, לא הפסיק לכתוב לי ואמר כמה שהוא היה רוצה שהקבוצה תבקר אותו.
המזכירה שלי, אלמה קראה לי "מר מרפי" ועברתי את השטיח ותוך כדי חייכתי בגלל המכתב של הילד, כשהוא יצא מבית החולים נקבל אותו בברכה במשחק הבית הבא שלנו. "מר מרפי!" קראה שוב אלמה "כן יקירתי?".
"מר מרפי, אתה לא מאמין" הסתכלתי עליה, היא היתה בחורה יפה, אבל הפנים חיוורות, העיניים שלה היו אדומות, היא רעדה... "מר מרפי... בבקשה... מטוס היונייטד התרסק... במינכן... הם מתים.... כולם מתים.
הרגשתי כאילו כל עולמי מתרסק מסביבי, זה היה... עליתי חזר במדרות ומעדתי מהכיסה, הייתי בהלם, הקבוצה הגדולה מתה, החלום נגמר, החיים לא שווים כלום? אם רק מאט היה כאן, הוא היה יודע מה לעשות, רגע... הוא היה על המטוס. פתחתי בקבוק וויסקי ובמשך כמה שעות לא זכרתי הרבה פחות.
הארי גרג נולד ב-25 לאוקטובר 1932 בקולריין, לונדונדרי. קבוצתו הראשונה בה החל לשחק הייתה ווינדסור פארק סוויפטס ומשם עבר לשחק בקבוצתו המקומית, קולריין. כשהארי חגג יום הולדת 18, הוא חצה את הים האירי והצטרף לקבוצה מיורקשייר, דונקסטר רוברס. הוא שיחק 94 פעמים ב-5 עונות בקבוצה זו. החלום שלו היה לעבור לקבוצה של מאט באזבי וזה קרה ה-1957. שם הוא שיחק 9 עונות עם השדים האדומים וב-210 משחקים ושמר 48 פעמים על רשת נקייה. בזמן העברתו הוא נחשב לשוער היקר בעולם.
הוא נחשב על ידי רבים לשוער הטוב בהיסטוריה של היונייטד אבל גרג לא זכה בשום תואר למרות ששיחק באחת התקופות הזוהרות של היונייטד. הוא לא שיחק בגמר הגביע 1963 בניצחון על לסטר 3 - 1 עקב פציעה בכתף ואז הגיעו רצף פציעות שמנעו ממנו מדליה באליפויות של 1964-65 ו 1966-67.
הוא עבר לסטוק ב-1967 בגלל בעיית הפציעות ומשם לשרוסברי טאון כדי להתחיל את קריירת האימון שלו. במהלך נובמבר 1972 הוא עבר לאמן את סוואנסי סיטי ובפברואר 1975 הוא עבר לאמן את קרו אלכסנדרה למשך 3 עונות. משם הוא חזר למנצ'סטר יונייטד כמאמן שוערים כדי לעזור לדייב סקסטון אך שניהם עזבו את הקבוצה ב-81. המועדון הבא היה סווינדון טאון שם נפגש עם עוד אדום לשעבר, לו מקארי. הצמד הובילו את סווינדון לליגה הרביעית ב-1986. אחר כך הוא אימן את קרליסייל בעונת 1986-87 אבל זאת לא הייתה תקופה מוצלחת עבורו.
אסון מינכן
הוא נחשב לאחד מגיבורי ההתרסקות לאחר שהציל את בובי צ'רלטון, ג'קי בלנצ'פלאוור ודניס ויולט מהמטוס הבוער. בזמן שהרבה ברחו, הארי הלך להציל אותם. אחר כך הוא הלך להציל אישה ואת הילד שלה, ורה לוקיץ' וורונה ואת המנג'ר שלו, מאט באזבי.
גרג:
"איכשהו מצאתי את האומץ לזחול בחזרה למטוס הבוער למרות שג'ים תאין, הקפטן צעק 'רוץ, אתה טיפש, זה הולך להתפוצץ!' הוצאתי תינוק ואישה. הוצאתי את בובי צ'רלטון, דניס ויולט ממה שנשאר במטוב וגררתי אותם 15 מטר בשלג. מאט באזבי מישש את החזה שלו וקרה: 'הרגלים שלי הרגליים שלי.'
לרוג'ר בירן לא היה סימן חיים ועינייו היו םקוחות, אבל הוא היה לגמרי מת. אני תמיד מצטער על כך שלא סגרתי את עינייו.
כשמצאתי את ג'י בלנצ'פלאוור, החלק התחתון של היד שלו הייתה קטועה. זה היה נוראי, הרס מוחלט.
היה לי זמל, אני שרדתי, אבל סבלתי ממזל של שורדים. במשך 40 שנה לא יכולתי לראות את הפנים של ג'ו בירן, אלמנתו של רוג'ר, את אישתו של ג'אופרי בנט, מריון, משפחתו של דיוויד פג ועוד רבים אחרים. לא יכולתי להסתכל בעיניים שלהם בידיעה שאני חי בזמן שיקירהם מתים.
זה נמשך עד 1998 ואז יכולתי להתגבר על השדים שלי והגעתי לטקס הזיכרון במנצ'סטר. בערב הבא, לאחר המשחק מול בולטון, דיברתי עם ג'וי בירן שאמר לי: 'הארי גרג, למה אתה מענה את עצמך במשך 40 שנים?' ערב זה הוריד ממנה שנים של אשמה.
מינכן נהייתה חלק חשוב בהיסטוריה של היונייטד אבל האמת של מה שקרה זה מה שחשוב, וזה למה זה גם עצוב ומכעיס אותי שההתרסקות נהייתה מפעל ממנו אנשים מרוויחים מחצי אמת, משקרים, מיתוסים, הרס והגזמות. ההתנהגות של מספר אנשים לאחר מינכן פגעה בליבי מאוד וזה עדיין ממשיך, במיוחד כשיום השנה מגיע.
יש שחקני מנצ'סטר יונייטד מאותה תקופה, כמו CV שאמר שרק אלוהים מנע ממנו לטוס. הוא אמר שזה רק בגלל פציעה. זה שטויות. נכון, הוא שיחק בקבוצה הראשונה אבל הוא לא היה שחקן הרכב ולא היה אמור בכלל לשחק מול הכוכב האדום בלגראד. זה הגעיל אותי.
פרנק טיילורף העיתונאי ששרד את ההתרסקות כתב אחר כך ספר "מינכן, היום בו הקבוצה מתה" שקיבל ביקורות טובות. אבל זה מה שאני מתכוון רשיון אתי.
בספר הוא כתב על העזרה של הרשויות הגרמניות ועל איך שהאמבולנסים וצותתי כיבוי האש הגיעו למטוס. אם זה היה נכון, אך לעזאזל הגענו לבית החולים במשוב האחורי של טנדר וולצוואגן?
וביל פולקס ששרד אמר דברים כמו זה שבפעם הראשונה שהוא ראה אותי אחרי ההתרסקות, אני הגעתי דרך זנב המטוס, מכוסה בדם עם ילד בידיי. האמת היא שביל חזר לעזור אבל כשהוצאתי את הילד הוא ברח מהמטוס. אנחנו חייבים את זה לזיכרון של אלה שנשארו מאחור."
They were our heroes, they never grew old; That's why their story, will forever be told; Young boys and young men, who just lived for the game; Their banner was football, and Manchester United's proud name.
They grew up together, were Matt's only dream; Forged by their youth, they were England's best team; Working class lads, from towns far and near; Who created the legend, that is now held so dear.
They were Matt's creation, far ahead of their time; Young boys that were gifted, played football sublime; All friends together, full of joy, laughter, and fun; But when Saturday came, how they got their job done.
They won Youth Cups galore, Reserve trophies too; Rewards in the years, before they broke through; One by one they appeared, and cemented a place; Realising Matt's dreams, in the Championship Race.
They had no fears, for they knew they were best; They never worried, from where came the test; Be it Arsenal in London, even Red Star Belgrade; These kids were the Champions, and Manchester made.
Roger Byrne was the Captain, a man of great pride; A leader unquestioned, in charge of Matt's side. Ray Wood was a 'keeper, assured and agile; This quiet young Geordie, kept goal with great style.
Bill Foulkes from St. Helens, who had worked down the pit; At full back, he was tough, uncompromising, so full of grit. Eddie Colman from Salford, was nicknamed 'snake-hips' His body-swerve always, brought gasps from our lips!
Mark Jones from Barnsley, born of true Yorkshire stock; A centre half, steadfast, solid, just like a rock! Duncan Edwards from Dudley, was the greatest of all; This giant of a boy, lived to play the game of football.
Johnny Berry from Farnborough, a winger so small; Left full-backs perplexed with his skills on the ball. Liam Whelan from Dublin, was the old inside right; The man that was needed, when things got so tight
Tommy Taylor from Barnsley, smiled when he scored; Old Trafford or Wembley, how those crowds roared; Denis Violett from Manchester, who scored so many goals; A schemer so versatile, played in so many roles.
David Pegg was from Doncaster, but oh! Could he play Just like his young mates, in United's great way. Bob Charlton from Ashington, had a cannonball shot; The scribes and the fans said, 'this kid's got the lot!?
Jackie Blanchflower from Belfast, was the manager's dream; He could play anywhere, in that famous young team. Albert Scanlon from Manchester, a young winger with grace; With great skills on the ball, and a whole lot of pace.
Kenny Morgans the Welshman, another winger of note; A great future ahead, so all the scribes wrote. Geoff Bent was a full back, in Salford was bred; A Reserve ever ready, for his team that wore Red.
Harry Gregg was a 'keeper, last to join the young Babes; From Ireland he came, and had earned the fans raves. The team was complete, the hard work had been done; The challenge before them, three trophies to be won.
These were the players, so young, so renowned; Their football brought crowds, into cities and towns. The way the 'Babes' played, was full of pride, skill, and passion; And oh! how fans loved, this new football fashion.
Into Europe they traveled, with a fine reputation; Encouraged by all, they were pride of our Nation. Carrying all of our hopes, and with them our dreams; With never a fear, against Europe's great teams.
First came Anderlecht, Dortmund, then Bilbao from Spain; These teams were dispatched, in the sunshine and rain. Wherever the 'Babes' played, they drew great admiration; From the fans of the clubs, within each foreign nation.
Real Madrid were the Champions, a team full of class; Providing the next test, that the 'Babes' had to pass. They narrowly failed, in two hard fought games; But Europe now knew, our young team, and their names.
In '57, League Champions again, F.A. Cup Finalists as well; That season had ended, but we all could tell; How they longed for the next season , so that they could appear; In this great European competition, in another new year.
First came Shamrock from Ireland, they were no match for this team; And next the 'Babes' ended, Czech Dukla's European dream. From Belgrade came Red Star, and on a damp foggy night; Our team of young 'Babes' showed how they could fight.
At Old Trafford, 2-1 was the score, and the job was half done; This Quarter Final tie, still had to be won. To win that Gold Cup, was Matt's Holy Grail; And the 'Babes' were so confident, this year wouldn?t fail.
They left for Belgrade, full of happiness and smiles; As the plane flew across Europe, and thousands of miles. With the press lads on board, they were all so United; On the day of the match, so calm, but excited.
In no time at all, three goals had been scored; Silencing the crowd, and their Slavic roars. All to United, they were three of the best; And once more the 'Babes' had stood up to the test.
Red Star came on strong, and made it a game; With the help of the Ref, they were back in the frame. Some amazing decisions, the 'Babes' stayed cool; A draw, 3-3 at the end, of this great footballing duel.
The Slavs were first, to offer their congratulations; More friends had been made, in one of Europe's footballing nations. The 'Babes' had earned, their plaudits and cheers; That night they celebrated, with a few well earned beers.
The following morning, they were homeward bound; Their laughter, and banter, such a happy sound. Belgrade to Munich, was the first part of their trip; But as Germany approached, the temperature dipped.
At Munich they stopped, and the weather was bad; Snow fell from the skies, but no one seemed sad. Still full of banter, jokes, wisecracks, retorts; This stop allowed Pressmen, to file some reports.
The call came to board, and out they did go; From the warmth of the Terminal, and into the snow. Through the doors of the aircraft, and into their places; Players, officials, passengers, all happy faces.
The engines were started, by the good Captain Thain Out to the runway, went the plane once again. The Tower gave clearance, and the wheels started turning; Through ice, snow, and slush, the aircraft was churning.
Way down the runway, the brakes were applied; Screeching, and scraping, apprehension inside. The plane taxied round, and there was lots of emotion; Inside of that aircraft, but never commotion.
Once more the good Captain, taxied round to the runway; The snow was still falling, and the skies were still gray. Golf-Alpha Zulu, called for clearance once more; It moved, gathered speed, as its engines did roar.
Once more the take-off, had to be aborted; Thick slush on the runway, the Captain reported. So back to the Terminal , and our heroes deplaned; The reason for delay, to them never explained.
The banter had stopped, there was now apprehension; The Terminal filled, it was now full of tension. Not many spoke, there was expression of fears; Nervousness, anxiety, betraying their young years.
All too quickly, they were called once again; Slowly they filed out, to board that old plane. They went into their seats, with seat belts strapped on; One man was missing, Alf Clarke from the Chron.
Across the tarmac, Alf jogged on his feet; Into the aircraft, he took the last seat. The doors were closed, they were Manchester bound; Inside that plane, no one uttered a sound.
The aircraft moved off, through the slush, and the snow; To the runway, lined up, given clearance to go. Brakes released, gathering speed, started trying; To leave Munich ground, and once more start flying.
Inside they were frightened, yet nobody spoke; Except Liam Whelan, a religious type bloke. 'If this is death, then I'm ready to die?' Were the last words that Liam, was ever to cry.
Down the runway it sped, trying to pick up the pace; That would give it the lift, for their journey to face. Onward, and onward, there could be no return; It crashed through a fence, hit a house, started to burn.
Seven heroes died, in a few seconds of time; We were never to see them, play in their prime. Big Dunc battled on, he fought the great fight; 15 days later, it was lost, he passed away in the night.
Walter the Secretary, Bert and Tom, the loved Coaches; All three lost their lives, on the Munich approaches. Loved by their 'Babes' and by all the fans too; Great servants of United, and Red, through, and through.
Eight journalists also, joined our heroes at rest; Including Big Swifty, who was one of the best. Tom, and Alf, from the locals, Eric, George, Archie, and Don; Dear Henry as well, they, just like the 'Babes' in seconds were gone.
They had all set out, on a cold Monday morning; They never returned, and it left us all mourning. The dark days that followed, were gloomy and black; Our heroes were lost, they were not coming back.
For those of us who saw them, it's ne'er been the same; Wonderful memories live on, but then so does the pain. They were ordinary young men, and we had shared in their dream; To us, they were our heroes, and were our favourite team.
The 'Babes' were true Champions, for just two short years; They played in Matt's way, total football, no fears. The Nation loved them, because they had brought them such joys; Entertaining, graceful, gifted, skillful, but most of them boys.
50 years have now passed, since that sad fateful day; When those heroes were lost, in such a harsh, cruel, way. Their memories enshrined, will forever be cherished; We never forget why it was, that these young heroes perished.
They were our heroes, they never grew old That's why their story will forever be told Young boys and young men who just lived for the game Their banner was football, and Manchester United's great name!
He graced our fields and played the game Always a credit to football's name; A wonderful young boy, forever a man He gave seven years of pleasure to the football fan.
He was shy and retiring, with no airs and graces Just a passion for playing, not going to the races; Not for him snooker halls, or the pubs with their beers His stimulus was football, United, the fans, and their cheers.
He was one of the "Babes" that gallant band Who were loved and revered throughout the land; United's red shirts they all wore with such pride For three short years, England's greatest side.
He was a role model for all that is good in the game He would never besmirch football's great name; For us youngsters there was time, and he'd sign with great glee The old rusting bike propped up by his knee.
He would have played every day with never a groan About tiredness, fatigue, money, there was never a moan; He just loved United and lived for each day So proud to be part of the Manchester United way.
He was strong in the tackle, so quick on the ground No faults in his game, it was always so sound; Never a fear, just a strong will to win His opponents always admired and respected him.
Three lions on his breast, the first at eighteen The youngest ever to grace the National Team; So proud, so alert, and always on station, Eighteen performances great, the Pride of the Nation.
He was taken away and we never knew why This Giant, this Legend, just had to die; The grief and the mourning is still hard to bear For those of us who saw him, it is always there.
We close our eyes and we still see him today As out from the tunnel he runs out to play That great barrel chest and thickness of trunk Great roars from the crowd of "Here comes Big Dunc!"
So whenever you go down to Dudley Town Take your flowers and lay them down Stop and remember this legend of a man Who gave so much pleasure to the football fan.
Farewell sweet turf and northern sky, Forever blest, since here did lie, And here with lissom limbs did run, Beneath the Mancunian sun: Sir Matt's great Busby Babes, Who for United, their lives gave. Though all to ruin fell that team, And hurled backwards was the dream, Unmade into the great abyss, Yet were its making good for this - Byrne and Taylor and Big Dunc E - That the Busby Babes, for a time, should be.
The legend they forged, In their short time together, Will live on in our hearts, Always and forever.
השיר הוקלט במקור על ידי להקת "הספינרס" (The Spinners) באלבומם "Quayside Songs Old and New" בשנת 1962.
השיר הוקלט שוב עם סולו של מיק גרובס לאלבומם "Black & White".
האנקי פרק, צמד זמרי פולד מלנקשייר הקליטו גרסא שלהם.
בשנת 2008, מיק גרובס הקליט גרסת כנייסה לשיר לציון 50 שנה.
One cold and bitter Thursday in Munich, Germany, Eight great football stalwarts conceded victory, Eight men who will never play again who met destruction there, The flowers of English football, the flowers of Manchester
Matt Busby's boys were flying, returning from Belgrade, This great United family, all masters of their trade, The Pilot of the aircraft, the skipper Captain Thain, Three times they tried to take off and twice turned back again.
The third time down the runaway disaster followed close, There was a slush upon that runaway and the aircraft never rose, It ploughed into the marshy ground, it broke, it overturned. And eight of the team were killed as the blazing wreckage burned.
Roger Byrne and Tommy Taylor who were capped for England's side. And Ireland's Billy Whelan and England's Geoff Bent died, Mark Jones and Eddie Colman, and David Pegg also, They all lost their lives as it ploughed on through the snow.
Big Duncan he went to, with an injury to his frame, And Ireland's brave Jack Blanchflower will never play again, The great Sir Matt Busby lay there, the father of his team Three long months passed by before he walked again.
The trainer, coach and secretary, and a member of the crew, Also eight sporting journalists who with United flew, and one of them Big Swifty, who we'll ne'er forget, the finest English 'keeper that ever graced the net.
Oh, England's finest football team its record truly great, its proud successes mocked by a cruel turn of fate. Eight men will never play again, who met destruction there, the flowers of English football, the flowers of Manchester.
לאחר אובדנם של כל כך הרבה שחקנים, המחליף של באזבי, ג'ימי מרפי הפך למאמן הקבוצה לשאר העונה. יונייטד התחרתה בליגה האנגלית, שם היו מועמדים לזכות באליפות שלישית ברציפות והתמודד גם בגביע האנגלי.
המשחק הראשון בליגה הפגיש אותם מול וולברהמפטון וונדררס ב-8 לפברואר. בסיבוב החמישי של הגביע האנגלי הם היו צריכים לשחק נגד שפילד וונסדיי, משחק שנדחה במספר ימים אך מכיוון שההתאחדות לא רצתה לאחר בהרבה את המשחק, הם דחו אותו ל-13 יום אחרי.
היו הרבה קבוצות מתחרות שיצרו קשר םע ג'ימי וביקשו לעזור לו. ליברפול ונוטינגהאם פורסט היו הראשונות. יונייטד הייתה כל כך נואשת שהחוק בגביע האנגלי שלא מאפשר לאותו שחן להשתתף באותו מפעל בשתי קבוצות שונות - בוטל.
החתמתו הראשונה של ג'ימי הייתה ארני טיילור מבלאקפול. הסכום היה 8000 פאונד לשחק בן 32.
המשחק הראשון לאחר האסון היה לעיני 60000 צופים באמצע החורף ביום רביעי. זה היה ערב מרגש ביותר. רוב האוהדים ענדו סרט שחור לצעיפים האדומים-לבנים שלהם (הרוב היה אדום).
תוכניית המשחק הייתה כמעט ריקה. בזמן כתיבת התוכניה, בלילה שלפני, אפילו ג'ימי לא ידע מי בדיוק ישחק. המועדון אמר לבית הדפוס, להדפיס 11 מלבנים, שם האוהדים יוכלו לרשום את השמות של עצמם. מעט מאוד עשו זאת.
כשקראו למנצ'סטר יונייטד לעלות למגרש, דממה שררה את האיצטדיון. אפילו בעת קריאת השמות, הקהל לא הגיב.
ואלה הם השחקנים שעלו למגרש עם הכרוז:
"In Goal.. Harry Gregg"
"At right back... Bill Foulkes"
מפה השמות קצת פחות מוכרים לקהל:
"At left full-back... Ian Greaves"
איאן היה שחקן רסרבס שעלה מהנוער בגיל 222 ועם פחות מ-20 הופעות ב-4 שנותיו. הוא החליף את הקפטן רוג'ר בירן. הוא אמר: "אני זוכר שחדר ההלבשה היה שקט מאוד. לא יכולתי להוציא את רוג'ר מהראש שלי, התלבשתי איפה שהוא ישב. לבשתי את החולצה שלו...
"At right-half... Freddie Goodwin"
רוני היה בן 21 שעלה מהנוער והצטרף לקבוצה ב-1951.
"At left-half... Stan Crowther"
זה היה חדשות לכל הקהל שהגיע משום שסטן הוחתם מאסטון וילה רק 75 דקות לפני שריקת הפתיחה. ג'ימי מרפי אמר:
"אריק יוטיון היה מנג'ר הוילה באותה תקופה והוא אמר לסטן שאנחנו מעוניינים בו. הוא לא רצה לעזוב את וילה אבל אריק שכנע אותו להגיע לאולד טראפורד לראות את המשחק מול שפילד וונסדי. בדרך הוא אמר לו שהוא חושב שהוא צריך לעזור לנו אבל סטן אמר לו שהוא לא הביא איתו שום חולצה. 'אל תדאג, יש לי את הנעליים שלך אצלי בתיק' אמר אריק. נפגשנו בחמש וחצי, שעה לפני שריקת הפתיחה והוא הוחתם.!"
"At outside right... Colin Webster"
קולין חתם ביונייטד ב-1952 וערך את הופעת הבכורה שלו בעונת 1953-54. הוא זכה באליפות ב-1956 ושיחק ב-15 משחקים אך לא הצליח להחליף את ג'וני ברי.
"At inside right.. Ernie Taylor"
ההחתמה החדשה מבלאקפול.
"At center forward... Alex Dawson"
אלכס היה רק בן 18 וזוהי רק הופעתו השישית בקבוצה.
"At Inside-left.... Mark Pearson"
מארק היה גם הוא רק בן 18 ושיחק בפעם הראשונה כשהיה בן 15 בקבוצת הנוער.
"At outside-left... Shay Brennan"
שיש היה מגן ימני ברסרבס ובגיל 20 הוא שיחק לראשונה בצד שמאל בקישור.
קבוצה זו שיחקה לזכרם של שבעת השחקנים שנהרגו בתאונה לפני 13 יום.
דאנקן אדוארדס נפטר רק יומיים לאחר מכן. הם עם המון תשוקה והקהל דחף אותם.
אלברט קווקסל שהצטרף מאוחר יותר ליונייטד אמר:
"אני לא חושב שמישהו שראה את המשחק הזה ישכח אותו. יונייטד הוציאו את כל הלב שלהם ולא משנה איך הם שיחקו, הם ניצחו אותנו. הם שיחקו עם המון תשובה. היינו משחקים לא עם 11 שחקנים אלא עם 60000 איש בקהל בנוסף.
יונייטד פתחה את המשחק עם שער בדקה ה-27 לאחר סדרת טעויות של בריאן רייאלס בשער וונסדיי. ביל פולקס בעט כדור מ-27 מטרים אך זה הלך למחוץ לשער אבל רייאלס הדף את הכדור לקרן. ברנן בעט את כדור הקרן אותו רייאלס לא הצליח לקלוט והכדור נכנס פנימה.
ברנן הוסיף עוד שער בדקה ה-60 לאחר שבעיטה של מארק פירסון נהדפה מרייאלס ועכשיו היונייטד מובילה 2 - 0.
5 דקות לסיום, אלכס דוסון הבקיע את השלישי.
הקהל נשאר באיצטדיון הרבה זמן לאחר שריקת הסיום. אף אחד לא התכוון לעזוב. אף אחד לא רצה להיות זה שיילך ראשון הבייתה.היה עצב בפני האוהדים מזכרון האסון. הקהלה היה עד לקבוצה החדשה אבל הם ידעו שלא יראו את הגיבורים שלהם שוב.
כתבה זו מתארת את כל הפרטים הקטנים של אירוע אסון מינכן.
תרגום הכתבה היה מדויק ככל הניתן ומפאת כבוד לסובבים את האירוע, בחרתי שלא לתרגם ציטוטים מסויימים ולרשום באנגלית את שמות האנשים ולא רק לתרגם את השמות לעברית.
רקע
ב-6 לפברואר, 1958 נרשמה טרגדיה בה נהרגו 7 שחקנים של מנצ'סטר יונייטד ועוד 14 אחרים הכוללים עיתונאים שטסו עם הקבוצה. התאונה קרתה בשדה התעופה ריאם במינכן, מערב גרמניה. זה היה אסון שזיעזע את העולם ושינה את הכותרות על כל הגלובוס. מטוס BEA, טיסה 609 זולו יוניפורם הושכרה כדי להטיס את מנצ'סטר לבלגראד כדי לשחק ברבע גמר גביע אירופה נגד הכוכב האדום בלגראד ביוגוסלביה. 38 נוסעים + 6 אנשי צוות היו על המטוס שהתרסק בתחנת התדלוק שלו במינכן.
הטיסה למינכן
בבוקר יום חמישי, ה-6 לפברואר 1958, שחקני מנצ'סטר יונייטד היו מעודדים מהתיקו 3 - 3 עם הכוכב האדום בלגראד מהערב הקודם שהעלה אותם לחצי הגמר. זאת עונתם השנייה ברציפות שהם מגיעים לשלב זה. כולם הסתכלו קדימה לכיוון הבית, במיוחד השחקנים והמנג'ר, מאט באזבי שהיו צריכים לשחק מול וולברהמפטון וונדררס ביום שבת.
הקבוצה והמאמנים לוו ע"י מספר עיתונאים וחברים. כולם עלו על הטיסה בבלגראד כדי לחזור למנצ'סטר לפי לוח הזמנים והיו צריכים לעצור במינכן לתדלוק. המטוס הונהג ע"י 2 טייסים, גיי'מס תאין (James Thain) וקן ריימנט (Ken Rayment) שגם הטיסו את הקבוצה לבלגראד.
החלק הראשון במסע עבר בצורה חלקה עם מזג אוויר נעים. מזג האוויר במינכן היה עם ענננים נמוכים, גשם ושלג. בשעה 12:15 (שעון מקומי, או יותר נכון 15:15 שעון ישראל), הם נחתו במינכן על משטח השלג בטרמינל וירדו מהמטוס להתרעננות. חלק משחקני היונייטד אפילו זרקו כדורי שלג על עובד בשדה התעופה בזמן שתדלק את המטוס.
ניסיונות המראה
לאחר סיום התדלוק, הצוות והנוסעים חזרו למטוב בטיסה 609 בשעה 13:20 (או 16:20 שעון ישראל), רק שעה בערך לאחר שנחתו וזולו יוניפורם (כך נקראה הטיסה) קרא למגדל הפיקוח לקבלת אישור המראה למנצ'סטר. האישור הגיע ומפקח הרדיו, ביל רוג'רס (Bill Rogers) הודיע למגדל הפיקוח כי הטיסה החלה.
הקפטן ריימנט פתח את המשנה והמטוס החל להאיץ ללא סימנים המצביעים על בעיה כלשהי. פתאום, התראה מאזור המנוע הושמעה וריימנט עצר את המטוס. הבעיה הייתה במנוע ההמראה ( או boost surging, איך שלא תקראו לזה). שני הקפטנים כמובן שלא היו מאושרים מכך וביטלו את הטיסה. מנוע ההמראה עשה בעיות עוד בשלבי ייצור המטוס.
הקפטן ריימונד חווה בעיה זאת בעבר. הוא ידע שצריך לפתוח מנוע זה בצורה איטית יותר ולכן החליט לנסות להמריא שוב. לאחר בדיקות חוזרות של המטוס, הצוות ניסע להמריא שוב. הקפטן ריימונט פתח לאט את המשנק ומטוס החל להאיץ על המסלול. הקפטן תאין עקב אחר פעולות המטוס והבחין בבעיית לחץ ולכן ביטל שוב את הטיסה. הקפטן ריימנט סגר במהרה את המשנקים ובלם את המטוס שוב לאחר שהמטוס עבר חצי מסלול.
החזרה של המטוס לוותה במספר בעיות בגלל השלג שירד. הקפטן ריימנט הרגיע את הנוסעים. בתא הנוסעים, הקבוצה והאורחים הקשיבו באדיקות להודעת ההסבר על כך שיש בעיות טכניות המונעות מהמטוס לחזור לטרמינל לבדיקות חוזרות.
שוב הנוסעים ירדו מהמטוס, רק 20 דקות לאחר הניסיון הראשון. קפה ותה הוזמנו לנוסעים במהרה אך הנוסעים ירדו שמחים והריצו בדיחות. טיסת 609 זולו יוניפורם קיבלה תשומת לב לאחר שני ניסיונות המראה כושלים. מספר אנשים, הכוללים את מנהל שדה התעופה בדקו את האירועים.
ההחלטה לנסות להמריא שוב הגיעה במהרה, בתוך 10 דקות. הקבוצה ושאר הנוסעים עוד שתו קפה בזמן שקראו להם. הנוסעים עלו על המטוס בחוסר חשק והיה מתח באוויר. מנג'ר היונייטד, מאט באזבי (Matt Busby) אמר: "לא היה חשוב כל כך לחזור ולתת קצת מנוחה לקראת המשחק ביום שבת. היינו יכולים לעזוב מחר".
הנוסעים עלו חזרה למטוס בשעה 16:00 (19:00 שעון ישראל). הדלת נסגרה והקפטן ריימנט דיבר שוב בכריזה. הנוסעים קיבלו דיווח שהבעיות הטכניות נפתרו ויעלו במהרה לטיסה. שעת הטיסה עוקבה ב-3 שעות כאשר, עם הפרש השעות בין גרמניה לאנגליה, המטוס צפוי לנחות בשעה 18:00 במנצ'סטר.
הניסיון האחרון
המטוס נסע בל מסלול הטיסה במשך 3 דקות עד שהסתיימו כל הבדיקות. הסכם בין הקפטנים קבע כי תאין יבדוק את נתוני המנוע ויכוון את המשנק בעצמו אם יקרה משהו.
המטוס החל להאיץ. במהירות 85 קמ"ש, הקפטן תאין דיווח על תקלה במנוע. בעוד תאין הצליח לפתור זאת, הקפטן ריימנט העביר לשליטת הגהים מכיוון שניתן לשלוט בהגה המטוס עם האצת המטוס. הקפטן ריימנט הרים את את אף המטוס. בינתיים, תאין שחרר את המשנק השמאלי עד שהפסיק לפעול. לאט לאט, מנוע פורט נפתח עד שהגיע לעוצמה מלאה. נתוני הלץ הראו כי הבעיה נפתרה. תאין אישר למגדל הפיקוח שהגיעו למלוא העוצה עם טמפרטורות ולחץ תקינים ולכן חזר לבדוק את המהירות. המטוס המשיך להאיץ באיטיות תוך כדי בקרה על השעונים שאותם תאין לא היה צריך לבדוק. הוא בדק רק את שעון המהירות. במהירות 117 קמ"ש, תאין קרא "V1", שזה אומר שהם הגיעו לנקודת האל-חזור. לא ניתן יותר לעצור והם היו חייבים להמריא.
הקפטן ריימנט כיוון מעט את המטוס כדי להרים את האף בעוד תאין נשאר מרוכז על מהירות המטוס. הקריאה הבאה שלו הייתה במהירות 119 קמ"ש, או "V2" שזה המינימום שצריך להשיג כדי להתחיל להמריא). לאחר שהגיעו ל-V2, קפטן ריימנט הגביה עוד את האף כדי להמריא. המטוס התנהג בשלב זה בצורה טובה. פתאום הייתה צניחה של 5 קמ"ש ובפעם הראשונה תאין דיווח שהוא מרגיש בחוסר תאוצה. הכוח צנח והתאוצה הסתיימה משום שלא היה מספיק כוח. לא היה גם מספיק כוח כדי לנסות לעצור. מנהל הרדיו, רוג'רס העביר הודעה אחרונה למגדל הפיקוח שמעולם לא הושלמה.
המטוס סטה מהמסלול דרך הגדר. המטוס היה במרחק של 200 מטר מסוף המסלול ועבר דרך גדר מעץ ובנוסף הוא עבר דרך בית ועצים שנקלעו בדרכו. ריימנט ניסה בפעם האחרונה להנחית את המטוס אך ללא הצלחה. שני הטייסים היו חסרי תקווה בשלב בזמן שהמטוס נחת בין הבית לעצים. במגדל הפיקוח, הבקרים לא ידעו מה קורה לאחר שרק שמעו את הודעתו האחרונה של רוג'רס.
המטוס פגע בבית. הפגיעה קרעה את המנוע השמאלי וחלק מהזנב. הבית נהרס. אחד מהגלגלים נהרס ונחת בסמוך לכלי רכב ששהה במקו. המטוס נכנס בעץ משמאל לקוקפיט. 100 מטרים אחרי והכנף הימנית נתקעה במבנה עץ ונקרעה. בתוך מבנה העץ הייתה משאית והפגיעה הציתה אותה בלהבות. המטוס המשיך לעוד 70 מטרים לפני שעצר לגמרי. בתוך 5 שניות מקריאות הרדיו לעזרה, נהייתה דממה!
תגובות והצלה
קפטן ריימנט האחראי לטיסה שישב בצידו השמאלי של הקוקפיט, נפצע קשה. הקפטן תאין לא נפגע וחזר להכרה במהירות ונתן הוראות להתפנות. מנהל הרדיו רוג'רס גם לא ממש נפצע ועקב אחר ההוראות לכיבוי המתג האלקטרוני שהיה יכול להעלות את המטוס באש. דלת הקוקפיט המובילה לתא הנוסעים ניזוקה. רוג'רס יצא דרך חלון החירום. תאין החל לצאת כמו רוג'רס אך ריימנט לא הצליח לזוז. ריימנט דיווח כי הוא תקוע ולא יכול לצאת. תאין דחף אותו לצאת אך ריימנט דרש ממנו לחזור.
תאין זחל דרך חלון החירום וביצע הערכת מצב. היו מספר שריפות מסביב למטוס. להבות נראו ליד הכנף השמאלית. מה שיותר הדהיג הם הלבות ליד הכנף הימנית שיכלו לפגוע במטען הדלק (500 גלון) מה שהיה מביא לפיצוץ ענק. מחוץ למטוס הצליחו להמלט 2 דיילות שעמדו לצד המטוס - רוזמרי צ'ברטון (Rosemary Cheverton) ומרגרט בליס (Margaret Bellis) אך רוב הנוסעים נשארו בפנים.
תאין ביקש מכולם לפנות את ההריסות. פיטר האוורד (Peter Howard), צלם הדיילי מייל, זחל דרך חור על ידייו וברכיו ואחריו הגיע עוד צלם שעבד איתו, טד אליארד (Ted Elyard). שוער היונייטד, הארי גרג (Harry Gregg) הצליח להמלט מההריסות.
תאין ורוג'רס שלא התעלמו מסכנת ההתפוצצות וחזרו להריסות כדי להביא את מטפה הכיבוי ואמרו שישר אחרי שהלהבות ייכבו הם יחזרו לעזור. תאין השתמש במטפה כדי לכבות את הלהבות ליד הכנף השבורה. הוא ראה דרך החלון את ביל פולקס (Bill Foulkes) יושב במקומו ומזועזע ממה שקרה. תאין קרא לו לצאת אך ביל הסתבך עם חגורת הבטיחות. ברגע שהצליח להתגבר עליה, הוא קףץ דרך חור במטוס ורץ 200 מטר. כשהוא עצר, הוא הסתובב וחזר לספק עזרה.
בתוך דקה, מטפה הכיבוי נגמר. עשן עלה מהמטוס ואש הייתה בכל מקום. רוג'רס, 2 הדיילות, אליארד, גרג, האוורד ופולקס חזרו להריסות כדי לעזור ללכודים בפנים. תאין חזר לריימנט שהיה לכוד בקוקפיט.
בתא הנוסעים, מאט באזבי שיש באחורי המטוס, נפגע קשה בצלעותיו. מלפניו היו שחקניו, בובי צ'רלטון (Bobby Charlton) שהיה ממוטט על הכיסא שלו ועדיין קשור בחגורה ומלפניו היה דניס ויולט (Dennis Violett) שהיה מחוסר הכרה. שניהם היו צריכים עזרה. צ'רלטון חזר להכרה, שחרר את החגורה והצליח לעמוד. דניס ויולט אחריו. מצד שמאל, ג'קי בלנצ'פלאוור (Jackie Blanchflower) היה בחיים אך נפגע קשה מחתך בידו. כל הניצולים היו בקדמת המטוס וקיוו שהמצב כך גם באחורי המטוס.
הם לא ידעו ש-21 כבר מתו. 7 שחקנים, המאמן ברט וואלי (Bert Whalley), המאמן טום קארי (Tom Curry), המזכיר וולטר קריקמר (Walter Crickmer), ו-ווילי סטינוף (Willie Satinoff) חבר של מאט באזבי. שבעת השחקנים היו:
קפטון הקבוצה, רוג'ר בירן (Roger Byrne)
דיוויד פג (David Pegg)
מארק ג'ונס (Mark Jones)
ג'אוף בנט (Geoff Bent)
אדי קולמן (Eddie Colman)
טומי טיילור (Tommy Taylor)
ליאם ווילן (Liam Whelan)
8 מתוך 9 עיתונאים:
איבנינג כרוניקלס - אלף קלארק (Alf Clarke)
מנצ'סטר גורדיאן - דון דיוויס (Don Davies)
דיילי הראלד - ג'ורג' פולווס (George Follows)
מנצ'סטר איבנינג ניוז - טום ג'קסון (Tom Jackson)
דיילי מירור - ארצ'י לדברוק (Archie Ledbrook)
דיילי אקספרס - הנרי רוז (Henry Rose)
דיילי מייל - אריק תומפסון (Eric Thompson)
ניוז אוף דה וורלד - פרנק סוויפט (Frank Swift)
האחרון היה אחד מאגדות מנצ'סטר סיטי.
בנוסף מתו גם:
טום כייבל (Tom Cable)
סטוארד בלה (Steward Bela)
מיקלוס בלה (Miklos Bela)
מתוך 23 ניצולים, 15 נלקחו לבית החולים. 6 מתוכם נפגעו קשה: קן ריימנט, מאט באזבי, ג'וני ברי (Johnny Berry), דאנקן אדוארדס (Duncan Edwards), ורה לוקיץ' (Vera Lukic) ואלינר מיקלוס (Eleanor Miklos). 4 מתוכם היו קרובים למוות - אחד מהם היה באזבי שספג פגיעה קשה בצלעות וריאה מנוקבת. מבית החולים נמסר: "אין לנו הרבה תקווה להצלתו".
הידיעות מגיעות למנצ'סטר
החיים נמשכים
13 ימים לאחר ההתרסקות, יונייטד שיחקה בסיבוב החמישי של הגביע האנגלי בבית מול שפילד וונסדיי. באזבי ביקש מעוזרו ג'ימי מרפי שלא טס עם הקבוצה משום שאימן את נבחרת וויילס בדיוק באותו זה להיות על הקווים ואם תרצו, אני מצטט בדיוק את המשפט: "keep the flag flying". מרפי, בעזרת ההתאחדות החתים שני קשרים: ארני טיילור (Ernie Taylor) שהגיע מבלאקפול רק 75 דקות לפני תחילת המשחק, ואת סטן קראוות'ר (Stan Crowther) שהוחתם מאסטון וילה שהיה השחקן היחיד שיכל לשחק בשני קבוצות שונות באותו מפעל.
בתוכניית המשחק נכתב בכותרת "United will go on".
יומיים לאחר מכן, דאנקן אדוארדס נפטר. הוא נפטר עקב בעיות בכליה.
באזבי התייצב וחזר למשחק הבית הקרוב ב-9 למרץ. הוא הקליט הודעה לאוהדים שנשמעה לקול הדממה באולד טראפורד.
באזבי שאל בבית החולים "How are the boys?" ובנו סנדי (Sandy) השיב "They are all right", שזה היה שקר כמובן. הייתה זו אישתו, ג'ין (Jean) שסיפרה לו על הגרוע מכל. אני מצטט בדיוק את מה שאמר:
"I came to one day and Jean was there, leaning over me. I said, 'What happened?' She said nothing, so I began to go through the names. She didn't speak. She didn't even look at me. When they were done, she just shook her head."
פציעותיו של באזבי אוחו אך הפחד היה פציעותיו המנטליות:
"To be honest, I suppose I wasn't sane. I wanted to die. I felt that, in a way, I might have been responsible. That I shouldn't have allowed us to go the third time. What was so special about me that I'd survived? I was absolutely determined that I'd have nothing more to do with football."
שבוע לאחר מכן, קן ריימנט נכנע לפציעותיו והוא ההרוג ה-23.
מאט באזבי, חזר ב-18 לאפריל - 71 ימים לאחר ההתרסות. יונייטד מאז ניצחה רק משחק אחד מתוך 14 משחקים וסיימה במקום התשיעי. יונייטד הגיע לגמר הגביע ב-3 למאי מול בולטון. מרפי הוביל את הקבוצה למגרש אך כל העיניים היו נשואות לבאזבי שישב על הספסל. פחות מ-3 שבועות לפני האירוע, יונייטד הביסה את בולטון 7 - 2. עכשיו הם הפסידו 0 - 2.
מבחינת הניצולים, גוני ברי וג'קי בלאנצפלאוור לא שיחקו שוב. קן מורגנס בן ה-18 לא חזר ליכולתו ושיחק בליגות נמוכות. אלבקט סקאנלון שספג פגיעה בגולגות בעונה שאחרי והבקיע 16 שערים לפני שעבר לשחק בליגות נמוכות. ריי ווד ישחק רק במשחק אחד אך היה מחליף לשוער ווד במשך 7 שנים. דניס ויולט קבע שיא שערים עם 32 הבקעות בעונת 1959/60 וסיים לשחק מול סטוק סיטי. ביל פולקס היה חלק חשוב בהצלחה של היונייטד באירופה בשנות ה-60. בובי צ'רלטון, בן 20 בזמן ההתרסקות, הפך לאחד השחקנים הגדולים במועדון והחזיק בשיא ההופעות במדי הקבוצה (עד שגיגס עקף אותו).
MT: 609 Zulu Uniform, Munchen Tower, wind two nine zero, eight knots. Cleared to runway two five. QNH one zero zero four, time one nine and a quarter, over.
ZU: Roger, Thank you.
MT: B-line 609, cleared to line up and hold, and here is your clearance, over.
ZU: 609 understand. I got to line up and hold and I am ready for the clearance.
MT: Munich Control clears B-line 609 ZU to the Manchester airport via amber airway one zero, green airway one, amber two, amber one and route as filed. Maintain one seven thousand feet. Right turn after take off. Climb to the south course inbound to the Freising range, over.
ZU repeated the clearance with the incorrect statement that a southbound heading inbound to the Freising radio range was required and a request was made for confirmation.
MT: 609, that is not correct. Climb on the south course of the Freising range inbound to the range, over.
ZU: Right turn out, the south course inbound to the Freising radio range, over.
MT: Ah, That is correct.
The aircraft lined up on the runway, and with brakes confirmed set, power was opened up for a final engine run in order to check performance before departure.
MT: B-line 609, how long will it take for the engine run, over.
ZU: Half a minute.
MT: Ah, Roger. Your clearance expires at three one. Time now three zero.
With the engine run hastily concluded all drills were now completed in preparation for departure.
ZU: Ah, Munich. 609 Zulu Uniform – I am ready for take off.
MT: 609 Zulu Uniform, wind two nine zero, one zero knots, cleared for take off, right turn, out.
ZU: Thank you.
As the aircraft moved off Radio Officer Bill Rogers made a final call indicating that the run had begun.
ZU: Rolling.
ZU: 609, we are abandoning the take off.
MT: Tower, say again please?
ZU: We are abandoning the take off, may we backtrack please?
MT: 609, cleared to backtrack.
ZU: Thank you.
MT: 609, for your information, we have a car on the runway which will be removed any second.
ZU: Have a car on the runway?
MT: Disregard. The car is leaving the runway now – it’s at the other end.
רבע גמר גביע האלופות,יום רביעי 5 פברואר 2009 @ 19:45; איצטדיון קרבנה זבזדה; 63578 צופים
הרכב פותח
בירה
טומיץ'
זקוביץ'
מיטיץ'
ספאיק
פופוביץ'
בורוזן
סקולארץ'
טאסיץ'
קוסטיץ'
קוקיץ'
הרכב פותח
גרג
פולקס
בירן
קולמן
ג'ונס
אדוארד
מורגנס
צ'רלטון
טיילור
ויולט
סקאנלון
מנצ'סטר יונייטד עלתה לחצי גבר גביע אירופה בפעם השנייה ברציפות למרות שספגה 4 שערים בשני משחקיה מול הכוכב האדום בלגראד.
בהייבורי ביום שבת, יונייטד ניצחה את המשחק בקלות במחצית הראשונה אבל למדה יפה מהלונדונים שלכל משחק יש מחצית שנייה.
יונייטד הגיעה למשחק זה לאחר ניצחון 2 - 1 במשחק הראשון ופתחה טוב את המשחק על המגרש הקשה עליו היו עוד פתיתי שלג. בתוך 2 דקות, יונייטד עולה ליתרון מריבאונד לאחר שהשוער, בירה, לא מצליח לקלוט את הכדור ודני ויולט.
זה היה יכול להיות 2 - 0 כבר לאחר 14 דקות אך קרן של מקרן של אלברט סקאנלון המגיעה לויולט ומשם לבובי צ'רלטון שלא שמצליח להבקיע אך השופט, קארל קייזר מאוסטריה פוסל את השער עקב נבדל.
זו לא הפעם הראשונה שהשופט שורק במשחק זה וגם לא האחרונה. למעשה, המחצית הראשונה כל הזמן הופסקה וחודשה עקב שריקות השופט מאינסוף פאולים נגד שחקני היונייטד שבאנגליה היו נחשבים לפאולים נורמליים. בכל מקרה, דאנקן אדוארדס קיבל צהוב על כך שהתלונן בפני השופט על פאולים אלה.
יונייטד הייתה הקבוצה הטובה יותר כשטומי טיילור מנהיג את הקבוצה בהתקפה והארי גרג בהגנה. לאחר כמה דקות, בובי צ'רלטון מבקיע עוד שער מרחוק שלבירה, השוער הטוב באירופה, אין סיכוי לעצור.
צ'רלטון לא סיים ו-2 דקות אחר כך, בעיטה חופשית של היונייטד מגיעה נהדפת על ידי הגנת הכוכב האדום אך צ'רלטו שמקבל את הכדור בועט ומעלה את היונייטד לתוצאה 3 - 0 ובכך מוביל את היונייטד ליתרון של 4 שערים בכללי.
בשלב זה, הכוכב האדום נראים גמורים, ובמיוחד הכוכב שלהם, סקולארץ'.
במלון לפני המשחק
לאחר פתיחה מדהימה, השחקנים ירדו לחדר ההלבשה ומאמן הכוכב האדום כנראה שהזכיר להם מה קרה ליונייטד רק בשבת האחרונה מול ארסנל והכוכב האדום עלו למחצית השנייה עם רוח קרב כאשר קוסיץ' מבקיע כבר תוך 2 דקות.
3 דקות אחר כך, סקולארץ' מסדר לקוסיץ' בעיטה שנהדפת רק על ידי המשקוף ו-5 דקות לאחר מכן מגיעה התקרית ששינתה את המשחק. ביל פולקס עושה עבירה על טאסיץ' ברחבה. למרות מחאותיו של פולקס, החלוץ מקבל בעיטת עונשין מ-11 מטר. טאסיץ' בועט את הכדור ולמרות שגרג מצליח לגעת בקצה אצבעותיו, הוא לא מצליח לעצור את הכדור ועכשיו היונייטד מובילה 3 - 2 ו-5 - 3 בסיכום הכללי.
הכוכב האדומים לוחצים וכל נגיעה שלהם בכדור מלווה בעידוד מהקהל בעוד כל נגיעה של היונייטד מלווה בשריקות. קוקיץ' היה צריך להבקיע כשמצא את עצמו לבד מול גרג שכבר נפל על הדשא אך איכשהו החמיץ את השער.
אפילו חלוצי היונייטד החלו לרדת להגנה וניסו לעלות רק דרך התקפות מתפרצות כאשר באחת מהן, קני מורגנס בועט את הכדור לקורה.
ההרכב הפותח
ככל שהזמן עובר, נראה כי היונייטד לא תספוג עוד במשחק זה אך גרג עושה טעות חמורה ונוגע בכדור מחוץ לרחבה ומעניק לכוכב האדום בעיטה חופשית. הבעיטה של קוסטיץ' נהדפת על ידי ויולט ומכניע את גרג.
יש רק 3 דקות על השעון אך יונייטד מצליחה לשמור על שער נקי ועולה לחצי הגמר. בדרך לחדר ההלבשה, האוהדים זרקו על השחקנים של היונייטד כדורי שלג.
יונייטד עכשיו צריכה לחכות נגד מי תשחק בחצי הגמר. הקבוצות שעוד הגיעו לשלב זה הן ואסס בודפשט מהונגריה, מילאן האיטלקית וריאן מדריד מספרד.
עוזר המאמן, ג'ימי מרפי לא יטוס לבלגראד עם שאר שחקני מנצ'סטר יונייטד בחודש הבא משום שלוולשי יש משחק במוקדמות הגביע העולמי בקארדיף.
מרפי שהיה מאמן נבחרת וויילס ינהל את המשחק נגד לא אחרת מאשר נבחרת ישראל ביום שלישי ב-4 לפברואר. יונייטד מובילה 2 - 1 מהמשחק הראשון ונוסעת לרבע הגמר בבלגראד נגד הכוכב האדום.
28 לינואר 1958
מנצ'סטר יונייטד מכריזה שהקבוצה תשכור מטוס פרטי לטיול באירופה כדי לפגוש את הכוכב האדום בלגראד.
בדצמבר הקודם, יונייטד טסה באמצע השבוע לצ'כוסלובקיה למשחק הגומלים נגד דוקלה פראג אבל טיסת החזרה התעכבה עקב ערפל והקבוצה הייתה חייבת להשאר באמסטרדם, לבסוף הקבוצה הגיע במרחק של שעות בודדות למשחק הליגה מול בירמינגהאם סיטי. השחקנים העייפים שהגיעו בקושי בזמן הצליחו להוציא תיקו.
במטרה למנוע זאת בעתיד ולחזור כמו שצריך ממשחקים באמצע השבוע כמו מול וולבס במקרה זה, הנהלת היונייטד חתמה על עסקה להשכרת מטוב פרטי שייקח אותה 2000 מייל למזרח אירופה. למרות שהמטוס תלוי ברחמי מזג האוויר, לפחות הקבוצה תוכל לנחות בזמן ולעמוד בזמנים.
המטוס כלל 47 מקומות ישיבה וסופק על ידי British European Airways (BEA).
אימון לקראת המשחק
3 לפברואר 1958
מנצ'סטר יונייטד בבעיית פציעות כאשר הקפטן והמגן הימני רוג'ר בירן פצוע לקראת המשחק מול הכוכב האדום בלגראד ביוגוסלביה.
בירן סבל ממתיחה קלה ברגלו לאחר המשחק הגדול בו יונייטד ניצחה בליגה 5 - 4 בהייבורי ביום שבת. למרות שטב לבלגראד עם שאר הקבוצה, הוא לא היה יכול לשחק.
המחליף שלו באותה עמדה היה ג'אוף בנט שטס עם הקבוצה. בינתיים, החלוץ קולין וובסטר לא טס בכלל עם הקבוצה עקב מחלת השפעת ונשאר במנצ'סטר.
5 לפברואר 1958 - שעה 22:48
מנצ'סטר יונייטד עולה לחצי הגמר לאחר תיקו דרמטי 3 - 3 עם הכוכב האדום בלגראד ועולה עקב 5 - 4 בסיכום הכללי.
6 לפברואר 1958 - שעה 08:07
מחאה ביוגוסלביה על השיפוט במשחק.
שחקני היונייטד לא היו מרוצים מהשיפוט ורוג'ר בירן אמר: "פשוט הפסקנו לתאקל."
היוגוסלבים דווקא היו ג'נטלמנים בכל העניין והקשר האחורי, מיטיץ' אמר: "מנצ'סטר יונייטד היא קבוצה מצוינת ולדעתי הקבוצה הטובה היא זו שעלתה שלב."
השוער שלהם אישר: "לא היה לנו מזל. הם היו טובים יותר ומגיע להם לעלות."
מנג'ר היונייטד, מאט באזבי אמר: "היינו בהלם מהמשחק והכושר של הכוכב האדום במחצית השנייה. שמחנו לשמוע את שריקת הסיום."
6 לפברואר 1958 - שעה 10:21
למרות מאמצי הקבוצה, מנצ'סטר יונייטד עדיין עומדת במירוץ נגד הזמן ומזג האוויר כדי לחזור לאנגליה לקראת המשחק ביום שבת מול וולבס.
למרות שמזג האוויר השתפר בבלגראד, הדיווחים מצביעים על כך שתהיה בעיה מבחינת מזג האוויר במינכן, שם המטוס אמור לתדלק.
