בעיר מנצ'סטר מתגורר לו סקוטי בשם אלכס וכיום הוא בן 68 (נכון לזמן כתיבת מאמר זה).

ולא, אני לא מדבר על סר אלכס פרגוסון. אני דבר על שחקן אברדין לשער ששיחק ביונייטד לאחר אסון מינכן - אלכס דוסון.

אלכס דוסון, לא עלה לאותת טיסה עקב מחלה אך את היום ההוא, לא צריך אף אחד שיזכיר לו.

דוסון הבקיע את שערו הראשון מול בארני שנה לאחר מכן כשהיה בן 18 בלבד.

הסיבה שאני מקדיש לשחקן זה כתבה היא בגלל הסיפור המעניין שלו ששבה את ליבי.

וכך הוא כותב:

"ככשמעתי את החדשות הנוראות, חשבתי לצלצל לאמא שלי משום שהיא חשבה שאני אמור להיות על הטיסה.

בדרך כלל אני עולה על טיסות כאלה, יש ויזה ופספורט והכל מוכן אבל הבוס אמר לי שאני לא נוסע.

הייתי כבר ב 2-3 טיולים כאלה.

אני יודע כמה מזל היה לי שנשארתי במנצ'סטר.

שיחקתי סנוקר עם קני מורגנס ואז ילד הגיע ודפק בדלת.

הילד אמר 'לא שמעתם? כולם היו בהתרסקות.'

חשבתי על דאנקן, רוג'ר ועל כולם. לא יכולתי להאמין לזה.

לא יכולנו להגיד כלום. היינו לגמרי בהלם. זה היה בלתי ייאמן.

חשבנו שאין סיכוי שזה נכון. אתה מקווה שזה לא נכון. אבל כמובן ידענו שזה נכון ברגע שפתחנו חדשות.

כולנו היינו קרובים לדאנקן שהיה חבר שלי עוד לפני האירוע.

היינו כולם חברים והיה אפשר לדבר עם כולם. אף אחד לא הסתכל עלייך מלמעלה.

ג'ימי מרפי היה נהדר עם הצעירים.

הוא בחר את הקבוצה מסביב לביל והארי.

'אני יודע שאתה יכול לעשות זאת. אנחנו נראה להם ממה בנויה הקבוצה הזאת'

ג'ימי היה נהדר. שיחות הקבוצה שלו היו מעודדות. עשינו זאת ולקחנו הכל משם.

הקהל היה מדהים. היו 60000 בפנים ב-60000 בחוץ.

הרסרבס שיחקו באותו יום עם המון צעירים ושתי הקבוצות ניצחו באותה תוצאה.

אני זוכר שחבתי בחדר ההלבשה: 'צא החוצה לתראה להם'.

זאת הייתה הזדמנות שלי להחזיר להם.

אני זוכר שהלכתי במנהרה והייתה לי צמרמורת.

חשבת 'זהו זה, כאל מנצ'סטר יונייטד מתחילה.' ג'ימי הביא אותנו לגמר שם היתה אווירה מדהימה.

ריאל מדריד הייתה קבוצה גדולה באותה תקופה אבל יונייטד היו צריכים לנצח אותם.

דאנקן היה שחקן גדול, אין ספק בקשר לכך.

הוא היה חבר טוב וג'נטלמן אמיתי.

אני אף פעם, אבל אף פעם לא אשכח אותו משום שהוא נפטר ביום ההולדת שלי, 21 לפברואר ולפני זה הוא עזר לי המון להשתלב.

כשמאט חזר מבית החולים הוא רצה לזכות באירופה.

אני זוכר שהובסנו 4 - 0 ודיוויד הארד הבקיע שלושער נגדינו.

כמה זמן לאחר מכן, מאט החתים את דיוויד וחשבתי שזה הזמן שלי ללכת.

אבל לא היה לי שום דבר נגד דיוויד והסתדרתי איתו."