הארי גרג נולד ב-25 לאוקטובר 1932 בקולריין, לונדונדרי. קבוצתו הראשונה בה החל לשחק הייתה ווינדסור פארק סוויפטס ומשם עבר לשחק בקבוצתו המקומית, קולריין. כשהארי חגג יום הולדת 18, הוא חצה את הים האירי והצטרף לקבוצה מיורקשייר, דונקסטר רוברס. הוא שיחק 94 פעמים ב-5 עונות בקבוצה זו. החלום שלו היה לעבור לקבוצה של מאט באזבי וזה קרה ה-1957. שם הוא שיחק 9 עונות עם השדים האדומים וב-210 משחקים ושמר 48 פעמים על רשת נקייה. בזמן העברתו הוא נחשב לשוער היקר בעולם.

הוא נחשב על ידי רבים לשוער הטוב בהיסטוריה של היונייטד אבל גרג לא זכה בשום תואר למרות ששיחק באחת התקופות הזוהרות של היונייטד. הוא לא שיחק בגמר הגביע 1963 בניצחון על לסטר 3 - 1 עקב פציעה בכתף ואז הגיעו רצף פציעות שמנעו ממנו מדליה באליפויות של 1964-65 ו 1966-67.

הוא עבר לסטוק ב-1967 בגלל בעיית הפציעות ומשם לשרוסברי טאון כדי להתחיל את קריירת האימון שלו. במהלך  נובמבר 1972 הוא עבר לאמן את סוואנסי סיטי  ובפברואר 1975 הוא עבר לאמן את קרו אלכסנדרה למשך 3 עונות. משם הוא חזר למנצ'סטר יונייטד כמאמן שוערים כדי לעזור לדייב סקסטון אך שניהם עזבו את הקבוצה ב-81. המועדון הבא היה סווינדון טאון שם נפגש עם עוד אדום לשעבר, לו מקארי. הצמד הובילו את סווינדון לליגה הרביעית ב-1986. אחר כך הוא אימן את קרליסייל בעונת 1986-87 אבל זאת לא הייתה תקופה מוצלחת עבורו.

אסון מינכן

הוא נחשב לאחד מגיבורי ההתרסקות לאחר שהציל את בובי צ'רלטון, ג'קי בלנצ'פלאוור ודניס ויולט מהמטוס הבוער. בזמן שהרבה ברחו, הארי הלך להציל אותם. אחר כך הוא הלך להציל אישה ואת הילד שלה, ורה לוקיץ' וורונה ואת המנג'ר שלו, מאט באזבי.

גרג:

"איכשהו מצאתי את האומץ לזחול בחזרה למטוס הבוער למרות שג'ים תאין, הקפטן צעק 'רוץ, אתה טיפש, זה הולך להתפוצץ!' הוצאתי תינוק ואישה. הוצאתי את בובי צ'רלטון, דניס ויולט ממה שנשאר במטוב וגררתי אותם 15 מטר בשלג. מאט באזבי מישש את החזה שלו וקרה: 'הרגלים שלי הרגליים שלי.'

לרוג'ר בירן לא היה סימן חיים ועינייו היו םקוחות, אבל הוא היה לגמרי מת. אני תמיד מצטער על כך שלא סגרתי את עינייו.

כשמצאתי את ג'י בלנצ'פלאוור, החלק התחתון של היד שלו הייתה קטועה. זה היה נוראי, הרס מוחלט.

היה לי זמל, אני שרדתי, אבל סבלתי ממזל של שורדים. במשך 40 שנה לא יכולתי לראות את הפנים של ג'ו בירן, אלמנתו של רוג'ר, את אישתו של ג'אופרי בנט, מריון, משפחתו של דיוויד פג ועוד רבים אחרים. לא יכולתי להסתכל בעיניים שלהם בידיעה שאני חי בזמן שיקירהם מתים.

זה נמשך עד 1998 ואז יכולתי להתגבר על השדים שלי והגעתי לטקס הזיכרון במנצ'סטר. בערב הבא, לאחר המשחק מול בולטון, דיברתי עם ג'וי בירן שאמר לי: 'הארי גרג, למה אתה מענה את עצמך במשך 40 שנים?' ערב זה הוריד ממנה שנים של אשמה.

מינכן נהייתה חלק חשוב בהיסטוריה של היונייטד אבל האמת של מה שקרה זה מה שחשוב, וזה למה זה גם עצוב ומכעיס אותי שההתרסקות נהייתה מפעל ממנו אנשים מרוויחים מחצי אמת, משקרים, מיתוסים, הרס והגזמות. ההתנהגות של מספר אנשים לאחר מינכן פגעה בליבי מאוד וזה עדיין ממשיך, במיוחד כשיום השנה מגיע.

יש שחקני מנצ'סטר יונייטד מאותה תקופה, כמו CV שאמר שרק אלוהים מנע ממנו לטוס. הוא אמר שזה רק בגלל פציעה. זה שטויות. נכון, הוא שיחק בקבוצה הראשונה אבל הוא לא היה שחקן הרכב ולא היה אמור בכלל לשחק מול הכוכב האדום בלגראד. זה הגעיל אותי.

פרנק טיילורף העיתונאי ששרד את ההתרסקות כתב אחר כך ספר "מינכן, היום בו הקבוצה מתה" שקיבל ביקורות טובות. אבל זה מה שאני מתכוון רשיון אתי.

בספר הוא כתב על העזרה של הרשויות הגרמניות ועל איך שהאמבולנסים וצותתי כיבוי האש הגיעו למטוס. אם זה היה נכון, אך לעזאזל הגענו לבית החולים במשוב האחורי של טנדר וולצוואגן?

וביל פולקס ששרד אמר דברים כמו זה שבפעם הראשונה שהוא ראה אותי אחרי ההתרסקות, אני הגעתי דרך זנב המטוס, מכוסה בדם עם ילד בידיי. האמת היא שביל חזר לעזור אבל כשהוצאתי את הילד הוא ברח מהמטוס. אנחנו חייבים את זה לזיכרון של אלה שנשארו מאחור."