וויליאם אוגוסטין וולן נול בראשון לאפריל 1935 בדאבלים שברפובליקה האירית.

ליאם וולן היה אמן כדורגל שמוחו פעל יותר מהר מרגליו. הוא היה יכול להיראות מגושם על המגרש, אפילו מסורבל ואז כאילו נכנסה בו רוח של כשרון היה עובר שחקן אחרי שחקן. צריך לכבד אותו רק על המרחקים שמהם בעט, והעובדה שכבש יותר משער בכל שני משחקים בממוצע העידה על כך. למרות היותו קשר ולא חלוץ, ליאם וולן כבש 33 שערים ב53 משחקים בקבוצה הבוגרת של היונייטד בעונת 1956/57.

דוגמה חיה של הכשרון שלו באה מרבע גמר ליגת האלופות בבילבאו באותה עונה. הוא קיבל את הכדור עמוק בחצי המגרש של היונייטד, רץ לכל אורך המגרש כשהוא משאיר חמישה שחקני בילבאו מאחוריו ובעט עם דיוק מוחלט בעיטה שהשוער לא יכל לעצור.

הקשר השקט, שהאישיות הלבבית שלו אף פעם לא השתנה בגלל ההצלחה שלו עם היונייטד ונבחרת אירלנד, שיחק תמיד עם אווירה רגועה. ללא ספק, לא היה שום דבר מקרי לגבי ההתנהגות שלו בתוך הרחבה והוא היה יכול להיות קטלני גם עם הגב לשער.

אחד מה"מוכרים" הכי טובים של הטעיית בעיטה אי פעם בכדורגל, הוא מצא "קונה" מבולבל בדמות מגן וורקסהאם בינואר 1957, והכדור מצא את הרשת כשלא היה אף אחד שהיה יכול לעצור אותו.
אם החלום הזה היה רק ממשיך- זה היה נותן לוולן מקום בין הכדורגלים הכי טובים אי פעם, בכל זאת הקריירה וחייו- הסתיימו במינכן. לפני שזה קרה ליאם לא תמיד קיבל את הקרדיט שהגיע לו והוא כנראה לעולם לא הבין איזה שחקן טוב הוא היה.

צוות האימון של היונייטד, לא היה תחת חוסר הבנה, מהרגע שהוא הצטרף מקבוצת ילדותו, כאשר היה בן 18 עם, עם משימה קשה- להחליף את ג'ון דוהרטי הפצוע בגמר גביע הנוער האנגלי נגד וולבס ב1953. ליאם, או בילי- הכינוי שפיתחו לו אוהדי הקבוצה כיכב ב-7-1 במשחק הראשון וסומן כשחקן עם עתיד מזהיר. כל כך יפים לעין היו מהלכיו שאחרי טורניר הנוער הנפלא בשוויץ, מועדונים בברזיל בדקו את אפשרות העברתו אליהם. מיותר להגיד שההתעניינות הגוברת עודדה אותו.

התפתחותו של הנער המשיכה במהירות: תוך זמן קצר הוא נהיה שחקן כדורגל יצירתי ומבקיע שערים גדול בקבוצה הבוגרת וההערכה אליו הלכה וגדלה. בנוסף היה למאט באזבי היה כשרון מבטיח בתקופה הזו שבזמן אסון מינכן, האירי בן ה-22 ישב יותר על הספסל בגלל אחד מחבריו הטובים, בובי צ'רלטון. כמובן, היה לו כל כך הרבה לתת שבמוקדם או במאוחר הוא היה מקבל את מקומו בהרכב, אפילו אם זה לא היה במקום בובי, אלא לצידו.

ליאם היה אדם דתי-קטולי אדוק, ועד סוף חייו אמונתו לא התערערה. כשהמטוס של הקבוצה ניסה להמריא בפעם השלישית ממסלול ההמראה הבוצי, הוא נשמע ממלמל: " אם הגרוע מכל הולך לקרות אני מוכן למוות.. אני מקווה שכולנו". הטרגדיה הייתה שעולם הכדורגל היה רחוק מלהיות מוכן לאבד את ליאם וולן.