(כתבה זו נכתבה על ידי טום קלייר ותורגמה על ידי חזי סידון)

יום שישי ה-21 בפברואר 1958, השמש עלתה. הייתי רק בן 13. זה היה בסביבות 7:30 בבוקר והתעוררתי בעקבות יד עדינה שהרעידה את כפתי. אימי ישבה ליד מיטתי בזמן שקמתי ושיפשפתי את עיני. היא נתנה לי דקה או שתיים כדי שאתעורר לחלוטין ואהיה מודע לסביבתי לפני שאמרה בעדינות ורכות, כמעט לוחשת, את המילים שאף פעם לא רציתי לשמוע: "בני,אני מצטערת, אבל דאנקן נפטר היום מוקדם בבוקר.

50 שנה כבר עברו מאז אותו בוקר, אבל אני עדיין יכול לשמוע בבהירות את הקול העדין של אימי עובר על החדשות הנוראיות שהיו אלה בשבילי. בשניות העולם שלי קרס שוב ודמעות ירדו במורד פני ללא הפוגה. זה נראה כל כך לא אמיתי, כל כך לא צודק, לא יכלתי להתמודד עם מה ששמעתי ולא רציתי להאמין לכל זה. דאנקן פשוט לא יכל למות כך. הוא היה ענק, נפיל, דבר לא יכל לנצח אותו על המגרש או מחוצה לו. הוא היה בן אלמוות בעיני ולדעתי הילדים בגילי חשבו בדיוק כמוני באותו זמן.

במשך שבועיים ארוכים הוא נלחם אל מול הפציעות שספג כתוצאה מהאסון בנמל התעופה ריים במינכן בתאריך השישי בפברואר. מצבו הרפואה היה הידיעה המרכזית גם ברדיו וגם בטלוויזיה . היו ימים שמצבו השתפר והיו ימים שמצבו הורע, אבל כולם קיוו שהוא יוכל להתגבר על כך. שררה כל כך הרבה אופטימיות בנוגע לעובדה שישרוד והחלמה הסופית שלו כשנכנסנו לשבוע השני לאחר ההתרסקות. האחרים כמו ג'קי בלנצ'פלאוור, ג'וני בארי, פרנק טיילור וסיר מאט באזבי, נראו ככאלה שספגו פציעות קשות יותר והם היו אלה שנשקפה להם סכנה מיידית, יותר מלדאנקן. היה זה מצבם הרפואי שיותר הדאיג את כולנו- דאנקן יחלים בטוח! אם היה מישהו שרציתי שישרוד היה הבחור הזה.

התלבשתי, ירדתי למטה ושם על השולחן שכב העותק היומי של ה"דיילי מירור". בעמוד הראשי הייתה תמונה גדולה של הפנים והכתפיים של דאנקן והוא לבש את החולצה הלבנה מגמר הגביע האנגלי בשנת 1957. בכותרת היה כתוב: "דאנקן מהיונייטד נפטר". אני עדיין יכול לראות את העמוד הראשי הזה אפילו היום. הרגשתי קור ועיוות פראי של רגשות כאב, ששוב שקע בגופי הצעיר. זה היה שם למולי,אמיתי, הוא הלך-אני לעולם לא אראה אותו שוב. זה שבר את הלב הקטן שלי, אפילו היום, אני מרגיש כל כך נסער רק לחשוב עליו.

הקריירה המצליחה של דאנקן נמשכה רק 4 וחצי שנים. אבל ההשפעה של הגבר הצעיר הזה על משחק הכדורגל ומה שהשיג בזמן כה מועט, לא הייתה קצרה יוצאת מגדר הרגיל. אני לא יכול לחשוב על אף שחקן שהשפיע ככה בגיל כל כך צעיר כמוהו וזה כולל את די סטפאנו, פלה, בקנבאואר, קרויף, מראדונה, בסט, צ'רלטון, לאו ועוד רבים, רבים אחרים בהערכה זו.

מעשי הגבורה שלו כתלמיד היו רק דברי "מלך הרוברס". הוא היה בקבוצות בית הספר, העיירה והמחוז שלו, עם שנותונים שגדולים ממנו ב-3 שנים. שנת הלימודים 1948-1949 הייתה הכי קדחתנית בשביל דאנקן ככדורגל בבית ספר. לא רק שהוא שיחק בשביל קבוצת בית הספר שלו אלא גם ייצג את קבוצת דאדלי בויז ממחוז וורצ'סטר XI, ואת הנבחרת האנגלית למלמידים עד גיל 14.
דאנקן פשוט אהב את הכדורגל והיה מוכן לשחק בשביל כל אחד, בכל מקום. אם היה מתארגן משחק בכל מקום והיה לו איך לבוא, דאנקן היה מגיע.

ישנם כמה סיפורים נהדרים בנוגע לימיו בבית הספר המיוחד בספרם של יאן מקרטני ורוי קוונגי "דאנקן אדוארדס- הביוגרפיה". מנהל בית ספרו אדון מדינגס בבית הספר "פריורי רואד":

"היה משחק ספציפי שנזכרתי בו בגביע לבתי ספר במחוזר וורצ'סטר. זה היה יום עם הרבה רוח במרכז הספורט של דאדלי והיה לנו יתרון גדול במחצית הראשונה אבל פשוט לא הצלחנו להבקיע. האמת, רוב הזמן בוזבז בשביל להחזיר כדורים ממגרש החנייה שעפו מאחורי אחד השערים. במחצית אמרתי לדאנקן שהדרך היחידה שאנחנו יכולים להבקיע היא אם הוא יקח את הכדור בעצמו. הוא ניסה את זה מאיזור הרחבה שלו. בסיום הריצה המדהימה הזו הוא בעט כדור חזק שפגע ברגלי השוער והכדור ניתז החוצה והפך לבעיטת שוער מהשער שלנו! המשחק עצמו נגמר בתיקו מאופס אך במשחק השני לא הייתה לנו בעיה וניצחנו 7-0, לאחר מכן הוא עבר לחטיבת הביניים "וולברהמפטון סטריט", זה היה שם שהוא הושפע מאדם מסויים, אדון אריק בוט' שהיה מורה בבית הספר וגם היה מזכיר באיגוד דאדלי לכדורגל בבתי הספר. דאנקן תמיד ידע את החל העצום שהיה למנהל הבית ספר במהלך התפתחותו. אדון בוט' אמר:

"הוא היה אז בן 11, הקפטן והקשר המרכזי בנבחרת בית הספר, ידענו מיד שיש לנו בידיים משהו מיוחד. בשנה הראשונה שלו בביתר הספר הוא נבחר ל"נעררי דאדלי" שם הוא שיחק מול ילדים שהיו בני 15. בפעם הראשונה בחייו הוא נראה ממש ננס לידם, אך עדיין היה פשוט שחקן מדהים לגילו.. למרות שהוא שיחק במרכז תמיד תפקדנו אותו באגף שמאל כדי שיתרחק מצרות והקרבות הקשים במרכז המגרש. פחדנו שדאנקן יהיה מפוחד במשחקו אך אף פעם במשך הקריירה שלו הוא לא הראה שמץ של לחץ.

פגישות אימונים היו בשבילו זמן לרכוש כישורים חדשים כמו בעיטה עם החלק החיצון או עם החזה. הייתי נותן לו לאמן חצי קבוצה בזמן שאני אימנתי את החצי השני!

ראיתי את דאנקן משחק בתפקידים שונים לכל אורך המגרש, הוא פיתח את רגל שמאל שלו ביעילות, החלטנו להכניס אותו יותר לתוך המשחק. אז החלטנו לפתח איתו בצד שמאל ואז במהלך המשחק להעביר אותו לצד ימין. אז קרה הדבר המצחיק ביותר. הצעתי את דאנקן לנבחרת אנגליה עד גיל 14 במבחנים בבאונדרי פארק באולדהאם אתלטיק, וממש הופתענו שהוא באמת נבחר לשחק כי בכל זאת צריך לזכור שהוא היה בן 12 בלבד! הופתענו עוד יותר שהוא נבחר לשחק במבחנים כחלוץ מרכזי. למרות זאת, היה לו משחק כל כך טוב שהוא נבחר לשחק נגד אירלנד.

דאנקן למרות זאת, כמעט ולא השתתף במבחנים הבינלאומיים, בגלל משהו שמאוד לא קשור לכדורגל שלא הייתם מקשרים אליו בחיים- ריקודים! הוא התכוון לקחת חלק בפסטיבל לאומי בדרבי, להיות כוכב קבוצת בית הספר שלו כשהוא כבר התחרה בפסטיבלים בלמינגטון וברמינגהאם. למרות זאת, דאנקן החליט שכדורגל זו האהבה האמיתית שלו, והוא הלך לאולדהאם ונבחר לנבחרת התלמידים של אנגליה. אז ביום ראשון השישי במאי 1950 כשהיה רק בן 13, דאנקן לבש את החולצה הלבנה של נבחרת אנגליה בפעם הראשונה בבאונדרי פארק, אולדהאם. כשהסתכלתי בתוכניית המשחק וראאיתי את חברי קבוצתו של דאנקן, היו שם ריי פרי מבתי הספר בדרבי ודיוויד פג מבתי הספר בדונקסטאר, ששניהם הופיעו בקריירה של דאנקן שנים אחר כך.

עונת 1950-51 הביאה לדאנקן כבוד ביצוג נבחרת אנגליה עד גיל 14 והוא אפילו עלה לנבחרת עד גיל 15, כשהיה בן 14 בלבד בשביעי לאפריל 1951. זה היה היום שדאנקן נבחר לייצג את תלמידי אנגליה בוומבלי נגד הוולשים, הוא שיחק בצד שמאל. התוכניה למשחק זה הכילה פסקה שיכלה להתיחס במדויק לדאנקן. בעמוד 4 נכתב "ילדים גדולים הם התלמידים האלו אתם תגידו אותו דבר כשתראו אותם יוצאים מהמנהרה האולימפית בקצה האצטדיון. ראו את גובהם ומשקלם בעמוד התמונות. אך עדיין כל שחקן במגרש היום נבחן מזווית גילו. כל אחד מהשחקנים עדיין תלמיד והיה בן פחות מ15 ב-31 לאוגוסט האחרון" בתמונה של דאנקן נכתב "דאנקן אדוארדס (בית הספר המודרני וולברהמפטון סטריט,דאדלי), צד שמאל, קפטם נבחרת מחוז וורקסטרשייר. נבחר לייצג את ברמינגהאם. בן 14 וחצי. גובהו 1.77 מ'. שוקל 50 קילו" הוא היה בשנה צעיר יותר מכל חבריו לנבחרת, אך שווה אם לא יותר במשקלו וגובהו.

החלומות על אצטדיון וומבלי היו מבוזמבים בגנים של דאדלי, כך הסתבר מאוחר יותר. עכשיו כשדאנקן השתגע בצד שמאל של מרכז המגש, עונת 1951-52 הביאה לדאנקן כבוד כקפטן נבחרת התלמידים של אנגליה, במשחקים נגד וויילס, סקוטלנד (פעמיים) והופעה בדאלימאונת פארק, בדאבלין, נגד התלמידים של אירלנד.

במהלך 3 שנותיו כשחקן נבחרת בתי הספר של אנגליה, הוא צבר 9 גביעים, זה היה שיא לתלמיד אנגלי. הוא היה גם התלמיד הראשון בדאדלי שזכה בהכרה בינלאומית זה יותר מ40 שנה. הוא היה בטבעיות תחת אור הזרקורים של כל המועדונים המובילים, וכמובן שעברו בדלתו כל מיני שמות מועדונים מוכרים כמו אסטון וילה, ברמינגהאם סיטי, ווסט ברומיץ' אלביון, ו-וולבס. שני מועדונים אחרים, שניהם יריבים של לאנקשייר, גם רצו את הנער שפוטנציאלית היה טוב יותר מג'ון צ'ארלס. הם היו בולטון וונדררס ומנצ'סטר יונייטד."

לא היה אף פעם ספק מה הולך להיות דאנקן אדוארדס כשעזב את בית הספר. כל כך הרבה סקאוטים של מועדונים התדפקו על בית משפחת אדוארדס ב"פריורי הסטייט" ב"דוד -ליי" במערב המדינה, כשדאנקן בעל המבטא האירי קרא כך לעיר הולדתו. היה רק מועדון אחד שהוא רצה לחתום בו לאכזבתם של סטן קוליס מוולבס וביל רידינג מבולטון וונדררס, המועדון הזה היה מנצ'סטר יונייטד. הוא העריץ את המתרחש באולד טראפורד ורצה להיות חלק מהמקום הזה בו הרגיש שצעירים מקבלים הזדמנות אמיתית לשחק כמקצוענים.

ושוב ציטוטים מהספר של מקרטני וקבאנגי:

"ב-16 באוגוסט 1952, דאנקן שיחק בפעם הראשונה במגרש אולד טראפורד במפורסם באימון קבוצת הנערים של המועדון, שנערכה לפני משחק קבוצת הנוער. הוא שיחק במזג אוויר שהתאים לקריקט, הקהל שמעריך צעירים ראה את האדומים עם אדוארדס כמספר 6, מביסים את ה"בלוז" 5-0, בחור צעיר בשם בראדשו הבקיע שלישיה (אני תוהה מה קרה לו מאז).

חברים אחרים בצד המנצח היוו גורדון קלייטן בשער, ג'ף בנט בעמדת המגן השמאלי, רוני קופ במרכז המגרש, ודיוויד פג באגף השמאלי. בצד השני שיחקו בשביל ה"בלוז" אלברט סקנלון באגף השמאלי, ותלמיד צעיר מסלאפורד שנכנס כמחליף במחצית השני, אדי קולמן. דאנקן נבחר לשחק באותו שבוע בפעם הראשונה במשחק תחורות בשביל ה"קולטס", שיחק נגד הארווד ססנט. ג'יימס בליגת הציעירים של מנצ'סטר במתחם האימונים "קליף". עוד הופעה מעודדת שלו עזרה ליונייטד לנצח 6-1, ועוד שני נצחונות נתנו לדאנקן את המקום בקבוצה הראשונה של הצעירים. המשחקים היו בליק נגד קבוצה מקומית, בול הייה גרין, עם בילי פולקס, אלברט סקנלון, ומזכיר המועדון לשעבר, לס אוליב, כולם באותה קבוצה מנצחת של יונייטד. לס אוליב, בטעות תופקד באגף הימני במשחק הזה, רק אחת מהעמדות הרבות בהן הוא תיפקד בשביל מנצ'סטר יוינייטד אפילו כמו לדוגמה, ג'וני קארי, כששיחק שוער כמה שנים אחרי.

רשימת המשחקים של דאנקן מכילים משחקים נגד קבוצות שונות כמו "פראנטי" ו"ווקדן יארד", שכללו שחקנים חזקים שרצו ללמד את הצעירים שיעור על המגרשים של החיים. המהפך הראשון שלו במנצ'סטר יונייטד היה באוקטובר, זו הייתה התחרות הראשונה שלו בגביע, "אדלפי לדס", קבוצה חזקה מסאלפורד, ניצחה את הקולטס 2-1 בגביע ארתור פטי.

כשדאנקן הצטרף למנצ'סטר יונייטד יחד עם עוד צעירים מוכשרים רבים התמזל מזלו שבאותה עונה לראשונה היה טורניר לקבוצות מתחת לגיל 18, גביע הצ'אלנג' האנגלי לצעירים. הרעיון המקורי היה לקיים את הגמר בוומבלי, אבל שלבים הראשונים שוחקו במתחם האימונים קליף באלספורד ולידס יוונייטד היו היריבים הראושנים. אדוארדס היה הקפטן של הקבוצה הראשונה ניצחה משחק במסגרת הטורניר, הביסה את לידס 4-0, כשאחד השערים היה שער עצמי מדהים של ג'קי צ'רלטון! לאחר מכן משחק נגד נאנטוויץ' טאון, כאשר המאזן של היונייטד עד היום הוא הגבוה ביותר שהובקע בתחרות זו,23-0!!

גם אדוארדס וגם דיוויד פג הבקיעו 5 כל אחד כשאשר השערים של דאנקן היו הראשונים שלו בחולצה של מנצ'סטר יונייטד. ניצחון 2-0 על בארי באולד טראפורד בסוף נובמבר הפך את יונייטד כאחת הקבוצות הפוטנציאליות לזכות בגביע וזיכתה את דאנקן בהכרה על ידי מחוז לאנקשייר כתיפקד כחלוץ.

כשבוע לאחר התבוסה של נערי בארי, התקשורת המקומית התוודעה לטאלנטים המשחקים עם דאנקן אדוארדס, כאשר כתב מ"מנצ'סטר גארדיאן" דיווח על המשחק בין היונייטד XI לנורת'הרן נומאדס בשלישי לדצמבר. המשחק שוחק תחת אורות מעטים במתחם הקליף בו ניצחה נורמדס 4-3, אך הכתב ציין לטובה דווקא את דאנקן. בכתבה הוא רשם: 'המעודד במשחק היה שהוא הראה שחקן באמת מבטיח באדוארדס, רק בן 16. הוא מהיר מאוד, מתקל מצויין אבל הכי מדהים אלו הבעיטות החזקות שלו בשתי רגליים. אפילו רוולי לא יוכל לבקר כמה מהמהלים של אדוארדס בכוח וכיוון, במהלך המשחק, דאנקן גם הראה לשנים עשר אלף הצופים שהוא מסוגל לשחק ביותר מעמדה אחת, כשהוא החליף מאגף שמאל לימין במרכז בקלות. הוא אמנם לא הצליח להבקיע באותו משחק, אך היו לו כמה נסיונות קרובים וקוראי ה"מנצ'סטר גארדיין" הפכו מודעים לכישרון הצעיר ממנצ'סטר יונייטד.

בארנלי היו היריב הראשון בליגה המרכזית שכללה את דאנקן אדוארדס, בשישי לדצמבר כלאחר מכן הוא הופיע במשחק נגד פרסטון נורת' הנד. באותו יום בצד השני של "איסט לאנש רוד", עוד דוגמה למדיניות חיפוש הצעירים הייתה במשחק בליברפול. אחד הנבחנים הפך לשחקן הקבוצה הראשונה יחד עם דאנקן,זה היה בילי פולקס ,ילד בן 12 ששיחק כבלם. שבוע לפני כן ערכו את הופעתם הראשונה ג'ון דוהרטי ודיוויד פג, שניהם רק בני 17 באותו זמן.

בחזרה לגביע האנגלי לנוער. אברטון התארחו ברביעי בפברואר באולד טראפורד למשחק בצהרי יום רביעי בשעה 2:30. בעיטת הפתיחה תחת אורות הזרקורים כמובן. יונייטד ניצחה 1-0 למרות שחסרה את אדי לואיס ודיוויד פג, שניהם היו שחקי הקבוצה הבוגרת בגביע. המשחק הבא עם וולאמסו אווניו שוחק במגרשה של ארסנל, הייבורי. שלושה ימים לאחר משחק הנוער הזה, אדוארדס הבקיע בהפסדר 2-1 לוולבס שהיווה נחמה לחזרתו למערב המידלנדס.

בעונת האליפות 1952 כשלא היה בתמונת החלק העליון של הטבלה וגם סבל מהדחה בסיבוב החמישי של גביע המדינה בהפסד מול אברטון, המנג'ר מאט באזבי חיפש לחזק את הקבוצה בדמות החלוץ טומי טיילור מבארנסלי. שבועיים לאחר מכן בארנסלי הגיע לאולד טראפורד למשחק הצעירים שנגמר בתיקו בו נכחו 12 אלף צופים כשבטעות רק שבעה אלפים צפו בקבוצה הבוגרת של בארנסלי באותו יום משחקת מול ברמינגהאם סיטי במשחק הליגה השניה. אדוארדס, מקפרלן וסקנלון, הבקיעו את השערים ליונייטד בניצחון 3-1, שהביא אותם לשני מפגשים עם ברנטפורד בחצי גמר הגביע.

למרות זאת, ברביעי באפריל 1953, בשבת שלפני המשחק דאנקן מצא את עצמו מזומן למשחק הראשון שלו בליגה כשהיה רק בן 16 ו185 יום. ג'קי בלאנצ'פלאוור נפצע וכך גם הנרי קוקבורן, ודאנקן היה צריך למלא את החסר. המשחק היה באולד טראפורד והיריבים היו קארדיף סיטי, שערכו את הופעתם הראשונה במגרש מאז 1928. הוולשים ניצחון במפתיע 4-1, אך לתוצאה אין חשיבות ממשית בסיפורנו.

דאנקן קיבל את ההזמנה לקבוצה הבוגרת ממאט באזבי "המחשבה על לשחק כדורגל בליגה הראשונה לא היה מפחיד אחרי ששיחקתי פעמיים בוומבלי לפני גיל 15. כשעזבתי את בית הספר לא הייתי צריך ללכת לחפש עבודה כמו ילדים אחרים כי כדורגל היה העתיד שלי. חשבתי שהעתיד שלי יהיה טוב יותר מחוץ למידלנדס. ליונייטד היה שם טוב בניתנת הזדמנויות לצעירים, ולהתנהגה אליהם בדרך הטובה ביותר. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר ההלבשה, תהיתי אם הגעתי למקום הנכון כי היו שם כל כך הרבה צעירים. הכרתי במהרה חברים. בשישי בבוקר התקשרתי למשרדו של מאט באזבי. הוא אמר לי שנבחרתי לקבוצה הראשונה. כל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה לספר את החדשות הללו להורים שלי.

אלף קלארק מעיתון "מנצ'סטר איבנינג כרוניקל" וגם המחבר של התוכניה של מנצ'סטר יונייטד, היה עד לתצוגה מצוינת של דאנקן בהפסד של אשטון יונייטד בגמר גביע גילכריסט בקליף ברביעי הקודם וחזה במשחקו הראשון של אדוארדס מול קארדיף. בעיתון של שבת "פינק" הוא כתב: 'קרן האור היחידה במשחק של היונייטד הייתה התצוגה של הילד שערך את הופעתו הראשונה דאנקן אדוארדס, הוא עשה כל מה שהתבקש, כולל בעיטה מ-30 מטר שכמעט ונכנסה' מילות התשבוחת הללו היו לצד התמונה של הופעת הבכורה של דאנקן בעמוד הראשי, עוד מילות תשבוחת נכתבו בדו"ח המשחק בעמודים המרכזיים, קלארק המשיך: ' לאדוארדס היו רעיונות טובים כאשר ניסה לבעוט בעיטה מרחוק או הוציא את יונייטד קדימה בעוד מסירת עומק מצוינת שנבעטה לקרן מאולצת על יד בארי' זה היה בדקות הראשונות של המחצית השניה ודאנקן רק הלך והשתפר.

הכתב של "מנצ'סטר גארדיאן" שהביא לראשונה את שמו של דאנקן אדוארדס לידיעת הספורט הלאומי בסיקור המשחק נגד הנורמנדס, כתב על דאנקן בהופעת הבכורה שלו "לא היה לו מזל שזה היה משחק הבכורה שלו. הוא הראה יכולת מבטיחה במסירות ובעיטות אבל יהיה חייב לזוז מהר יותר על האגף. בכל מקרה אי אפשר לשפוט אותו במשחק הזה."
כתב הספורט פראנק טיילוק מה"ניוז כרוניקל" היה עוד אחד שחזה בהופעת הבכורה של דאנקן בשבת הזאת. הוא הסכים עם עמיתיו העיתונאים שהוא היה מחזה נפלא אך היה נראה לו קצת צנום במותניים. לזלו המזל והגודל של דאנקן לא היוו הפרעה בעתיד והוא התאמן חזק כמוו כולם מה שעזר לו מאוד פסיכולוגית. המילים האחרונות על כניסתו של דאנקן לליגת הכורגל שמורות לג'וני קארי שאמר ב"סאנדיי כרוניקל" יום לאחר המשחק: "הוא שחקן מצוין, הכי טוב שראיתי בגילו"

משחק חצי הגמר הראשון נגד ברנטפורד בגריפין פארק נגמר ביתרון 2-1 של מנצ'סטר יונייטד לקראת הגומלין באולד טראפורד, המקום לראשונה בגמר הובטח כשיונייטד פירקו את היריבים הדרומיים שלהם 6-0. וולבס עמדו בין יונייטד לגביע. ברביעי במאי, הקבוצות התמודדו בינהן במפגש הראשון באולד טראפורד וכמו קבוצות אחרות וולבס הצעירה לא היוותה יריב ליונייטד שניצחה 7-1. למרות שדאנקן לא היה בין המבקיעים, הוא נתן הופעה מבריקה ועזר לקבוצתו לנצח. ביום הגדול הזה המקיעים ליונייטד היו: מקפרלן ולואיס עם צמדים, ווילן, פג וסקנלון השלימו את התוצאה. אגב, בילי ווין הגיע מאירלנד להחליף את ג'ון דוהרטי ממש לפני המשחק הזה. במולינקס בגומלין וולבס נתנו משחק טוב יותר וזה נגמר בתיקו 2-2. זה נתן ליונייטד ניצחון מצטבר 9-3 וכמובן חשוב יותר, הפכו למחזירי הגביע האנגלי לנוער הראשונים.

כל שלושת קבוצות הנוער של מנצ'סטר יונייטד זכו באליפות באותה עונה, עונה בה דאנקן אדוארדס הגיע מהקבוצה הנמוכה ביותר לליגה הראשונה!"

השאר כמובן הסטוריה, ואתם כמובן יכולים לראות למה הצעיר הזה היה כל כך נערץ בין בני גילו באותו זמן. הוא היה תמיד צנוע והתרחק מאור הזרקורים. זה החה חךד שעם הפך לבן 18, חבר סגל קבוע בנבחרת האנגלית ושיחק בכל מסגרת בינלאומית מלבד זאת. בזמן ההוא זה לא היה דבר בשבשגרה. לא היה אגו בין השחקנים וכשרצו לדבר איתו על משחקיו הוא תמיד אמר שצריך ללכת לשחקנים האחרים ולדבר איתם. אני אישית זוכר שהוא עזב את האצטדיון מדלת משרד הכרטיסים מלווה בהנרי רוס, עיתונאי מהדיילי אקספרס. דאנקן היה יוצא עם אופניו הישנות נתמכות ברגליו, חותם לכל הילדים, בזמן שיחה עם אותו הנרי. השורה שתמיד אזכור היא "לא משנה כמה אתה טוב הנרי, זה מה שיש לך בבנק בסוף הקריירה שנחשב". הוא היה רק בן 17 אז, אבל דיבר כמבוגר. הפנים של הנרי היו לתמונה.

התאבון שלו למשחק היה כל כך גדול, הוא פשוט לא רצה להפסיק לשחק. בשנת 1956 בזמן שירותיו הלאומיים הוא שיחק כ-107 משחקים באותה עונה! הוא פשוט אהב לשחק ולא משנה באיזה רמה של משחק. הוא נתן את אותה נחישות, ריכוז ורצון לנצח, גם במשחק נערים וגם במסגרת בינלאומית- שיחק את המשחק שאהב.

הוא היה אהוב לא רק על ידי אוהדי מנצ'סטר יונייטד, אלא גם על כל המדינה ואירופה. בכל השנים שאני חי בחיים לא שמעתי או קראתי מילה רעה על דאנקן אדוארדס. הוא אף פעם לא היה בחדשות מהסיבות הלא נכונות אפילו למרות תשהוא היה כוכב גדול,הוא שמר על פרופיל נמוך. הוא היה התגלמות הספורטאי המושלם, השחקן המושלם ובן האדם המושלם. אני יודע כמה קשה לאנשים היום להעריך כמה טוב הוא היה. המילים "רמה עולמית", "אגדה" וכו', כולן משומשות בחופשיות לתאר שחקנים היום. אבל אין שום מילים שיכולות לתאר אותו מספיק בשבילי. אלה הנקראים "שחקנים מצוינים" בהסטוריה, כולם היו חלוצים- אבל כמה מהם יכלו לעשות מה שעשה אדוארדס? הוא יכל לשחק בכל עמדה, ועדיין להשאיר את הרושם הגדול ביותר במשחק. בהגנה, בקישור או בהתקפה. האמינו לי, לדאנקן היה ה כל, ובשפע. כמו שאמר ג'ימי מרפי למסיר מאט באזבי רק כמה שבועות אחרי שדאנקן הצטרף ליונייטד: "מאט, אין שום דבר שאני יכול ללמד את הילד הזה- יש לו את הכל!" פשוט אי אפשר לקבל מחמאה גדולה מזאת- במיוחד שמחשיבים כמה קשוח היה ג'ימי מרפי.

50 שנה עברו מאז אותו בוקר עצוב בפברואר בו הוא עזב אותנו. אני עוצם את עיני ועדיין יכול לראות אותו, שומע אותו צועק לחבריו לקבוצה. עדיין רואה אותו מכסה כל פיסת דשא במגרש. עדיין רואה את הנחישות בוערת בתוכו, שאף פעם לא אומר נואש. אבל אני גם זוכר ג'נטלמניות של הענק. הזמן שהיה לו בשביל הילדים, הילדותיות שהייתה לו והפכה לאדם מדהים שלבסוף נכנע למוות בשעות המוקדמות של אותו 21 בפברואר 1958.

כמו לילדים האחרים אני מתגעגע אליו עדיין כאילו היה אחד משלי. הוא עזב אותנו עם זכרונות כל כך טובים, ואני מקווה שכמה מהכוכבים המוערכים יתר על מידה היום יקחו ליד את הספר על האיש המדהים הזה ויראוו כמה הילד הזה אהב את המשחק.

תנוח על משכבך בשבלום דאנקן היקר- המקום שלך בהסטוריית המועדון בטוחה והאגדה שלך והזכרונות אף פעם לא יוכלו לדהות.