הוא היה בן 18 ואחת ההבטחות הגדולות ביותר במשחק הכדורגל, אך הוא היה מתוסכל. כהתינוקות של מאט באזבי זכו באליפות הראשונה, בובי צ'רלטון הצעיר אפילו לא יכל להכנס לסגל הקבוצה הראשונה. עונת 56-57 לא התחילה טוב יותר עבורו. הוא הרשים על בסיס קבוע בקבוצת המילואים אך לא היה בסגל הקבבוצה הבוגרת. בובי רצה לשחק. באמצע ספטמבר הוא נפצע. למרות זאת שבועיים לאחר מכן ב-29 בספטמבר גם טומי טיילור וגם דאנקן אדוארדס נפצעו בהייבורי במשחק מול ארסנל. לפני המשחק הבא שאל מאט "איך הקרסול שלך?" צ'רלטון שיקר ואמר שהוא בסדר, הוא ידע שזו ההזדמנות שלו והוא ממש רצה לשחק בקבוצה הבוגרת. הוא שיחק, נגד צ'רלטון והבקיע פעמיים...והוצנח לשני המשחקים הבאים. הוא שיחק נגד אברטון וכבש. שיחק עוד 3 משחקים עד סוף השנה ולא הופיע יותר עד פברואר 57. באותה עונה ערך צ'רלטון 14 הופעות בליגה, 2 בגביע האנגלי וערך בכורה אירופית נגד ריאל מדריד בגביע אירופה במשחק הגומלין בין הקבוצות. צ'רלטון הבקיע ב-17 הופעות 12 שערים.

בעונה לאחר מכן הוא עדיין לא היה שחקן קבוע בהרכב, לפני מינכן צ'רלטון שיחק ב-15 מתוך 36 המשחקים של יונייטד. זו לא הייתה שאלה של כמה היה צ'רלטון טוב או לא, אלא כמה היו טובים הנערים שלפניו. אחד השחקנים הטובים בתולדות הכדורגל לא מצא מקום קבוע בהרכב הקבוצה. בעידן בו רוב הקבוצות מסתמכות על שחקנים בוגרים יותר יונייטד היו היוצאים מהכלל. הצעירים שלטו בקבוצה. אז זה לא היה הגיל שמנע את חולצת ההרכב מצ'רלטון. וכאן ממש מתבקשת השאלה "עד כמה היו טובים תינוקות באזבי?"

בגלל הטרגדיה אף פעם לא נדע, אנחנו רק זוכרים הבזקים, שומעים סיפורים, רואים חלקים ממשחקים ישנים בטלוויזיה. כמה טוב היה דאנקן בשיאו? או אדי הקטן? או כל אחד מהם? כמה רחוק יכלה הקבוצה הזאת להגיע, כמה יכלו להשיג? כמה מהם שרדו, כמה חזרו לשחק, כמה לא חזרו. בובי צ'רלטון הקטן, ההוא שלא מצא מקום בקבוצה, שרד. הוא המשיך לשחק והפך לאחד הגדולים ששיחקו אי פעם כדורגל. הוא המשיך להיות קשור למנצ'סטר יונייטד יותר מ-50 שנה. סיר בובי צ'רלטון הוא מר מנצ'סטר יונייטד.

חייו המוקדמים
סיר רוברט "בובי" צ'רלטון, נולד ב-11 לאוקטובר 1937 באשינגטון, נורת'המברלנד, עיירת כורי פחם, כבן לרוברט וסיסי צ'רלטון. לבובי הצעיר, ואחיו הגדול ג'ק, היה כדורגל בגנים. ארבעה מהאחים ממילבורן היו לא רק אחיה של אימם, אלא גם כדורגלנים מקצוענים. זו הייתה אימו של בובי שהשפיעה הכי הרבה על ילדותו. היו להם חיים קשים אך בכלליות הם היו משמחים. מדי פעם הלכו בובי וג'קי לניוקאסל או סנדרלנד השכנות לראות משחקים גדולים כדי לצפות בגיבוריהם. גיבורו של בובי היה סטנלי מתיוס הגדול. הם שיחקו כדורגל כל הזמן, לעיתים שש או שבע שעות ביום. בובי היה הקפטן של קבוצת בית הספר שלו. כשהוא סיים בית ספר יסודי כמעט הכל נעלם. הוא נבחר ללכת לבית ספר לרוגבי. תודות לאימו ולמנהל בית הספר היסודי הוא הלך לבית ספר לכדורגל. כאשר שם צ'רלטון נבחר לשחק בילידים של מזרח נורת'המברלנד ואז לקבוצת הנערים ולבסוף לנבחרת בתי הספר האנגלית. כבר אז זו הייתה הוכחה לכך שלבובי תהיה קריירת כדורגל מקצועני. זו הייתה רק שאלה של מי יחתים אותו. כל 18 הקבוצות רצו להחתימו.

למזלנו ב-9 בפברואר 1953 אחרי מה שחשב לעצמו שהייתה הופעה לא טובה, אדם ניגש לצ'רלטון והציג עצמו "שמי הוא ג'ו ארמסטרונג ואני ממנצ'סטר. תהיתי אם תרצה לשחק עבור מנצ'סטר יונייטד כשתעזוב את בית הספר בקיץ?" הסקאוט הנהדר של יונייטד היה אדם מקסים ומשכנע מאוד, הוא גם לא זנח את צ'רלטון בפעמים בו סקאוטים אחרים ניסו להחתימו. צ'רלטון היה מודע למהפכה שהתרחשה במנצ'סטר. הוא זכר איך 5 שנים לפני כן יונייטד הביסה את בלקפול בגמר הגביע האנגלי. הוא חתם ביונייטד.

בובי ביונייטד
אנחנו מכירים את סיר בובי, הצנוע, מלא החן והכדורגלן,אבל הרבה לפני צ'רטלון הבין שהוא יודע לשחק. הוא ידע שעל מגרש הכדורגל דברים באו לו בקלות יותר מלחבריו ויריביו. בקבצרה, הוא ידע שהוא טוב.כשהוא פגש את חבריו לקבוצה ב"אקסצ'יינג' סטיישן" של ג'ימי מרפי הוא קיבל טעימה ראשונה על כמה טובים חבריו לקבוצה היו. "בובי, יש כאן שחקן שאתה כנראה לא תאמין עליו כמה הוא טוב. יש לו הכל, הוא גבוה וחזק אך יש לו טאץ' מדהים." ג'ימי המשיך לדבר. "אלוהים אדירים" חשב בובי "אף אחד לא יכול להיות כל כך טוב". צ'רלטון הבין שיש כאלה. דאנקן הפך את כולם למסודרים יותר. באותו זמן ג'ימי היה מודאג שהקבוצה מסתמכת יותר מדי על דאנקן. הוא אמר לצעירים להסתמך על עצמם. כשהם נאבקו בצ'לסי במשחק במסגרת גביע הנוער, במחצית אמר להם ג'ימי "זוכרים שאמרתי לכם לא למסור את הכדור אוטומטית לדאנקן? אז תשכחו את זה. תנו לו את הכדור מתי שאתם יכולים" בובי קיבל את הכדור מקרן של דאנקן והבקיכ. בובי התרגל עד מהרה לחיים במנצ'סטר. חבריו לקבוצה חיבבו אותו. הם שיחקו ביחד, הלכו לקולנוע יחד, חיו יחד והיו בחופשות יחד. צ'רלטון אהב הכי את אדי קולמן, הוא היה כדורגלן מצוין, חבר טוב ותמיד הזמין אותו לחג המולד. צ'רלטון לא יכל להפוך לשחקן היונייטד עד גיל 16 ואימו דאגה שהוא ילך לבית הספר. עד מהרה התפתח קונפליקט. מנהל בית הספר דרש שבובי ישחק בשביל נבחרת בית הספר. הוא היה חייב לבחור, כדורגל או חנוך. הוא התקשר לאימו להתייעצות והיא תמכה בו, הכדורגל חשוב יותר. למרות זאת צ'רלטון לא יכל להיות כדורגלן מקצועי עד סוף השנה אז הוא עבד ב"סוויצ'גיר וקוונס" והפך למהנדס חשמל. אך בובי רצה להיות כדורגלן. אחרי שנה חלומו סוף סוף התגשם. הוא חתם על חוזה מקצועני במועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד.

בובי צ'רלטון התחיל את הקריירה שלו כששיחק בקבוצת הנוער. איתם הוא זכה בשלושה גביעי נוער. הוא לאט לאט התקדם לקבוצת המילואים והיה למחליף בקבוצה הבוגרת. בינתיים היה שירות לאומי שהוא היה צריך להשלים באותו זמן עם דאנקן בשרווסברי. בעודו מתפתח לקח אותו ג'ימי מרפי תחת חסותו. הוא היה זה שלימד את בובי איך לשחק כדורגל מקצועני. ג'ימיי לימד אותו להשתמש בכח, בזכות ג'ימי בובי בעט כל כך הרבה. הדבר היחיד שג'ימי לא יכל ללמד את בובי היה איך לתקל. אני מאמין שאנחנו יכולים לסלוח לבובי על החסרון הזה כמו שאנחנו סולחים לפול סקולס.

משהו נהדר קרה במנצ'סטר יונייטד ובובי רצה נורא להיות חלק מזה. אך כפי שציינתי קודם, הוא לא הצליח לתפוס מקום בקבוצה הבוגרת בעונת האליפות. משהו מיוחד קרה גם ביבשת. טורניר חדש הוקם. למרות שלצ'לסי האלופה הקודמת נאמר לא להשתתף על ידי ההתאחדות האנגלית, מאט באזבי היה נלהב מאוד לבחון את הקבוצה הצעירה שלו נגד שאר אירופה. למאט הייתה הדרך שלו ומנצ'סטר יונייד נכנסה לטורניר גביע אירופה כשהיא מייצגת את אנגליה בעונת 1956-57. הטורניר התחיל בדרך קסומה. בבלגיה יונייטד ניצחה את אנדרלכט 2-0 ובבית חיסלו את היבשת, 10-0. נולדה אגדה. אחת שכבשה את כל האומה. אחריה באה בורוסיה דורטמונד ואתלטיקו בילבאו, שתיהן קבוצות קשות, אך יונייטד התמידה.כשנסעו לשחק מול ריאל מדריד האימתנית, בובי נסע עם הקבוצה למקרה שתהיה פציעה, אך לא שיחק. יונייטד התמודדה עם די סטפאנו הגדול וחנטו שניהם כבשו בשעה הראשונה, טומי טיילור צימק לפני שמטאו עשה את זה 3-1. בגומלין צ'רלטון נבחר לשחק אך זה נגמר 2-2 ויונייטד עפה. צ'רלטון הבקיע את הגול הראשון שלו באירופה וזה היה סימן לדברים הגדולים שיבואו מכיוונו. הילדים הללו שיחקו נגד הגדולים ביותר ועשו את זה בדרכם. זה יכל רק להשתפר מכאן.בינתיים יונייטד שוב זכתה באליפות עם משחקים חסרים. הם הבקיעו 103 גולים כשרק טוטנהאם עם 104 הבקיעה יותר. ליונייטד גם הייתה ההגנה הטובה ביותר בליגה כשרק 54 שערים נכבשו נגדה. יונייטד סיימה עם 64 נקודות כשללסגנים רק 56 נקודות, בעידן שבו כל ניצחון זיכה ב-2 נקודות בלבד. יונייטד שלטה באנגליה וגם היו על גבול הדאבל ההיסטורי. הם פגשו את אסטון וילה בגמר הגביע האנגלי. כולנו יודעים את הסיפור על ריי ווד והלחי השבורה שלו. זה לא קרה באותה עונה.

העתיד היה ורוד, העתיד היה של יונייטד. האומה חזתה במשהו מיוחד וכולם ידעו זאת.הקבוצה הצעירה הייתה על סף השלמות ושום דבר לא יכל לעצור אותם, זה היה רק עניין של זמן והם היו זוכים בכל תואר אפשרי. כולם ידעו זאת.

עונת 57-58 התחילה טוב, למרות זאת הייתה ירידה ביכולת ובמהרה יונייטד הייתה רק רביעית בטבלה. עד סוף דצמבר יונייטד חזרו ליכולת טובה וטיפסו במעלה הטבלה. הם עשו חיל גל בגביע אירופה, מנצחים גם את שאמרוק רוברס ודוקלה פראג', ברבע הגמר הם הוגרלו נגד הענקים מיגוסלביה, הכוכב האדום בלגרד. צ'רלטון שיחק 15 משחקים לפני הנסיעה לבלגרד והבקיע 10 שערים. הוא שיחק במשחק הראשון נגד הכוכב האדום ויונייטד ניצחה 2-1 ונזקקו רק לתיקו בבלגרד כדי להעפיל לשלב הבא. לפני הגומלין יונייטד הייתה צריכה לשחק 3 משחקים. צ'רלטון הבקיע פעמיים בניצחון 2-0 על איפסוויץ'. הוא הבקיע שלישיה ב7-2 על בולטון. במשחק הבא הייתה ארסנל בהייבורי. במשחק הזה יונייטד ניצחה 5-4 כשצ'רלטון מבקיע שער. שתי הקבוצות ירדו מהמגרש בתשואות. אפילו היום, רבים מחשיבים את זה למשחק הטוב ביותר שהם ראו בחייהם. הם יצאו לבלגרד, מלאים בביטחון ומרגישים שאי אפשר להרוס אותם.

מינכן
הדברים החלו טוב. הנערים היו שמחים, האימונים לקראת המשחקים התנהלו טוב. הם יצאו בשאגה. עד המחצית זה היה 3-0 לטובת יונייטד, דניס ויולט הבקיע בדקה השניה, וצ'רלטון הבקיע עוד שניים בדקות ה-13 וה-32. למרות זאת, הכוכב האדום נאבקו והצליחו להשוות ל-3-3, זה לא הספיק ויונייטד היו בדרך לעוד חצי גמר. הנערים חגגו אל תוך הלילה. בבוקר הם היו צריכים לעזוב.החוק בליגה האנגלית היה שקבוצה שמשחקת באירופה צריכה לחזור לאנגליה 24 שעות לפני המשחק הבא שלהם, וחיכה להם משחק נגד וולבס . החלק הראשון של המסע עבר ללא תקריות והמטוס נחת בביטחה במינכן. למרות זאת, מזג האוויר היה רע והיו כ-20 סנטימטרים של שלג על האדמה. בזמן שהמטוס תודלק הקבוצה השמחה שתתה קפה בטרמינל. הייתה יציאה שבוטלה אך זה לא שבר את רוח הקבוצה. אחרי עוד סיבוב של קפה כולם חזרו למטוס. ושוב היציאה בוטלה. הפעם השחקנים כבר היו רציניים יותר.בזמן שהיו מוכנים לצאת לדרך שוב המטוס היה שקט.

למטה זה התחיל על מסלול ההמראה, מה שנראה לצ'רלטון כנצח. זה גם הדבר האחרון שהוא זוכר, היה קול שחיקה כשהגיע, המום, הוא ראה מראות של אימה וטרגדיה. בובי לא יודע איך הוא יצא מהמטוס. הוא ראה גופות חסרות חיים של חברי הקבוצה, הוא הוריד את מעילו וכרח אותו סביב גופו של המאמן שנאנק מכאבים. לא הרבה אחרי, הארי גרג עזר לצ'רלטון ההמום להכנס למיניבוס שלקח אותו לבית החולים במינכן. הוא קיבל זריקה להרגעת הכאב ולישון. למחרת צ'רלטון הבין שהוא רק נשרט ונחבל בראשו. אך רבים מחבריו לא שרדו. ג'ף, רוג'ר הקפטן, אדי הקטן, מארק, דיוויד, טומי, וליאם "בילי" מתו. דאנקן הגדול והמאמן נלחמו על חייהם. צ'רלטון ביקר אותו לפני שעזב לאנגליה, בלי לדעת האם הם יצליחו לשרוד. הוא נפגש עם אימו ועם ג'ק שלקחו אותו הביתה לצפון. בבית הוא שמע שדאנקן אדוארדס הפסיד במאבקו. בזמן שהיה מוגן מהיגון הבלתי פוסק במנצ'סטר, הוא לא היה מוגן מהזכרונות והכאב.

המשחקים של יונייטד נדחו, ג'ימי מרפי לקח אחריות על המועדון. המשחק הראשון אחרי מינכן היה אמור להיות נגד שפילד וודנסדיי. צ'רלטון ביקש מדודו שיסיע אותו למנצ'סטר לראות את המשחק. עם כל דקה, עם כל שער, האמוציות באולד טראפוד הגיעו לרמות חדשות. יונייטד ניצחה ועשו את הצעד הקטן והראשון לקראת התאוששות. צ'רלטון חזר לקבוצה למשחק גביע מול ווסט ברומיץ' בראשון במרץ. אחרי ריצה מדהימה, יונייטד הגיעה לגמר, כל האומה הריעה לקבוצה ממנצ'סטר, אבל זה לא קרה, בולטון ניצחה את יונייטד 2-0. החלום האירופי גם נגמר, הפעם נגד מילאן בחצי הגמר. זה היה הזמן לבניה מחדש. מאט וג'ימי התחילו לעבוד. הקבוצה החדשה סבבה סביב צ'רלטון. אז באו גם דניס לאו וג'ורג' בסט. ועשר שנים לאחר מינכן, החלום האירופי של מאט סוף סוף התממש. יונייטד זכתה בגביע האירופי. צ'רלטון כמובן הבקיע, צמד.

1956-1973 - במדי מנצ'סטר יונייטד: 759 הופעות (הבקיע 249 שערים)
1973-1974-במדי פרסטון נורת'הנד: 45 הופעות (הבקיע 10 שערים)
1958-1970- במדי נבחרת אנגליה: 106 הופעות (49 שערים)