האנשים שהיו על המטוס כאשר הוא נחת על אדמה גרמנית היו במצב רגוע מאוד, שיחקו קלפים, דיברו על החדשות האחרונות, קראו את כל הספרים וכתבי העת שהיו מסביב והעבירו את הזמן בצורה הטובה ביותר שיכלו. באוויר היה המתח הרגיל של עצבים והתכוננות של לפני טיסה (בכל זאת, 1958...) אלא שהמשחקים ושאר העיסוקים אפילו הצליחו להחביא את כל הפחדים מהטיסה ואפילו לא עלה בהם הצורך להציץ החוצה לנוף המכוסה שלג. בסביבות 14:00 טיסה G-ALZU-AS57 הייתה מוכנה כבר להמראה עם קפטן קנת' ריימנט שהיה סגן מפקד הטיסה על ההגאים. האיש האחראי- הטייס הראשי, קפטן ג'יימס ת'יין, היה זה שהטיס את המטוס לבלגרד ועכשיו הקולגה והחבר הטוב שלו - ריימנט, היה זה שאחראי לקחת את המטוס הביתה.

בשעה 14:31 נאמר למגדל הפיקוח כי "טיסה 609 זולו מתגלגלת בדרכה" וקפטן ת'יין תיאר מאוחר יותר את מה שקרה: "קן פתח את המצערות שהיה בינינו, כאשר הן היו פתוחות באופן מלא, אני טפחתי על ידו והוא קבע את מיקום המצערות כפתוח לחלוטין. קן העביר את ידו ואני קראתי 'מלוא העוצמה'. שמענו את המנועים פולטים צליל לא מוכר וראיתי את המחט על מד הלחץ עולה ויורדת. הרגשתי כאבים ביד בדיוק קן כשניסינו למשוך את המצערות חזרה ואז הוא פקד 'לנטוש המראה'. אני החזקתי את עמודת השליטה לחוצה לגמרי בזמן שקן לחץ על הבלמים". לאחר 40 שניות של ההמראה היינו חזרה במצב של עצירה מלאה, הגורם לבעיה היה עודף אנרגיה - בוסט סרג'ינג, תערובת עשירה מאוד של דלק כדי לגרום למנועים להאיץ מהר יותר - ואלו היו תקלות שהיו נפוצות למדי במטוסים של אליזבתי'אן, בזמן שהם דיברו על הבעייה החליט קפטן ריימנט לעשות נסיון שני להמראה והפעם פתיחת המצערות תיעשה בהדרגה, לפני שחרור הבלמים, ואז לעבור לכוח מלא. המברק ששלח דאנקן אדוארדס לבעלת הבית שלו במנצ'סטר עם הדיווח על האיחור בדיוק נשלח, אך מסתבר שרק בנסיון ההמראה השלישי שהתברר כפטאלי המברק אכן עבר, המברק הועבר רק לאחר שהמטוס כבר התרסק.

תמונתם האחרונה של הנרי רוז וטומי טיילור

בשעה 14:34 ניתנה הרשות להמריא בפעם השנייה ע"י מגדל הפיקוח, ובפעם השנייה ברציפות המטוס הגיע לעצירה מלאה. בזמן ההמתנה והתדלוק החוזר של המטוס, הנוסעים הוחזרו ללובי לשתות קפה. עכשיו, לאחר שני הנסיונות הכושלים להמראה, החבורה הייתה בלובי והחל לרדת שלג די כבד. הבלם ביל פולקס נזכר: "במשל רוב הטיסה מבלגרד למינכן שיחקנו קלפים, והדבר שהכי היה זכור לי הוא שהתלוננו על קור כשהעבירו אותנו מהמטוס ללובי. היה לנו נסיון המראה אחד שכשל ובכלל לא עזבנו את הקרקע, ואני מניח שחלק מהשחקנים טיפה החלו לחשוש ולמרות הנסיון השני שגם כשל, היינו די שקטים ועברנו להמתין בלובי".

חלק מהשחקנים הרגישו כנראה שהם לא יגיעו הביתה באותו יום, דאנקן אדוארדס שלח מברק לבעלת הבית שלו במנצ'סטר - 'כל הטיסות בוטלו, חוזר מחר הביתה', המברק הגיע ליעדו רק בסביבות השעה 17:00. ביל פולקס נזכר איך כעבור רבע שעה של המתנה הנוסעים התבקשו לעלות שוב למטוס, אבל תוך חמש דקות כולם כבר היו בפנים. "אלף קלארק מעיתון הערב במנצ'סטר צלצל למשרד שלו ונאלצנו להמתין לו עד שיגיע, חזרנו לכיסאות שלנו אבל הפעם מסיבה לא ברורה- אף אחד לא שיחק קלפים, הכנסתי את החפיסה לכיס המעיל, נשענתי אחורה והמתנתי להמראה. ישבתי בערך באמצע המטוס בצידו הימני ליד החלון, שחקן הקלפים הכי טוב שלנו - קן מורגנס, היה לימיני ומולנו ישבו דיוויד פג ואלברט סקנלון, מאז באזבי ומאט וואלי ישבו ביחד במושב מאחורינו ואני זוכר שמארק ג'ונס, טומי טיילור, דאנקן אדוארדס ואנדי קולמן ישבו כולם מאחורה. דיוויד פג קם ועבר לחלק האחורי של המטוס בטענה שהוא לא מרגיש שלם עם המקום שניתן לו ועבר לשבת עם שאר החבורה בחלק האחורי של המטוס. ראיתי גם את פרנק סוויפט עובר לשם- גם הוא הרגיש לא בנוח לאחר הטענה שפג העלה והרגיש שהחלק האחורי הוא הכי בטוח. הייתה עוד חבורת שחקנים נפרדת בצד השני של המטוס- ריי ווד, וג'קי בלאנצ'פלאואר ישבו ביחד בעוד שרוג'ר ביירן, בילי ווילן ודניס ויולט ישבו על הכיסאות הנותרים עם כסא אחד שמפריד ביניהם".

ה-7 לפברואר, התמונות נחשפות

בתא הטייס, קפטן ת'יין וקפטן ריימנט דנו על הבעיה שהייתה להם יחד עם טכנאי הצוות וויליאם בלק שאמר להם שהבעיה שהייתה להם היא נפוצה בנמלי תעופה כמו במינכן מפאת הגובה הרב מפני הים. בשעה 15:03 טיסה 609 זולו הייתה בדרכה להמראה בפעם השלישית וקפטן ת'יין תיאר את הרגעים הבאים: "אמרתי לקן שאם הבוסט ייכנס לפעולה שוב, אני אחזיק את המצערות. קן פתח אותם ל-28 אינץ' כשהבלמים פעלו עדיין, שני המנועים היו יציבים אז הוא שחרר את הבלמים והחלנו לזוז קדימה. הוא המשיך לפתוח את המצערות ואני עקבתי אחריהן עם ידי השמאלית עד שהם היו פתוחות לרווחה, טפחתי על ידו והוא הזיז אותה, הוא הכריז 'מצערת מלאה' ואני בדקתי בחוגות וחזרתי אחריו 'מצערת מלאה' ". קפטן ת'יין שוב שם לב שהיה סימן לכך שהבוסט הופעל שוב ואמר זאת ל'פטן ריימנט בצעקות על מנת להתגבר על רעש המנועים שהיה חזק מנשוא, הבוסט הופסק ונשלט על ידי הטייסים והמצערת שוב נפתחה לאט עד פתיחה מלאה. "הצצתי במחוון מהירות האוויר וראיתי שהוא עומד על 105 קשר ומהבהב, כשהוא הגיע ל-117 קשר קראתי בקול 'V1' (מהירות מספר 1, הנקודה על מסלול ההמראה שממנה מסוכן לנטוש המראה) לפתע מחט המהירות ירדה ל 112 קשר ואז חזרה ל-105 קשר, קן צעק 'אלוהים ישמור, אנחנו לא נצליח!' ואני הרמתי את הראש מהמכשירים רק על מנת לראות שמולנו יש הרבה שלג ובית עם עץ בהמשך נתיב ההמראה".

בתוך תא הנוסעים, ביל פולקס הרגיש שמשהו היה לא כשורה: "היו המון רסיסים שעפו מחוץ לחלון והיה רעש נוראי, כמו זה שמכונית עוזבת כביש חלק ועוברת לנסוע על כביש עפר". האליזבת'ן עזבה את מסלול ההמראה, עברה דרך גדר וחצתה גם כביש צדדי לפני שהכנף השמאלית פגעה בבית. הכנף וחלק מהזנב נקרעו במקום והבית עלה מיד באש, תא הטייס פגע בעץ ובצידו הימני של המטוס שבו היה תא הפיוזים פגע המטוס במשאית עם צמיגים ודלק, מה שגרם לעוד דליקה.
ביל פולקס נמעך בכיסאו לאחר שבדיוק הידק את חגורת הבטיחות, הוא נזכר מאוחר יותר בפיצוץ הנוראי- זאת לאחר שהיה חסר הכרה לכמה רגעים, וראה חור במטוס נפער אל מולו: "החלק האחורי של המטוס פשוט נעלם, יצאתי מהמטוס במהירות האפשרית ופשוט לא הפסקתי לרוץ. לאחר מכן הסתובבתי והבנתי שהמטוס לא הולך להתפוצץ וחזרתי חזרה. ממרחק יכלתי לראות שהחלק האחורי של המטוס עולה בלהבות ובזמן הריצה שלי ראיתי גופות מוטלות מסביב. רוג'ר ביירן היה עדיין קשור במקום מושבו, בובי צ'רלטון שכב ללא תזוזה בכסא אחר, ודניס ויולט לידו. לפתע, הארי גרג הופיע מולי וניסינו לראות מה אנו יכולים לעשות על מנת לעזור".

הטלגרם אותו שלח דאנקן אדוארדס לחברה שלו ובה הוא מספר לה על העיקוב

שני השחקנים עזרו לפצועים, מאט באזבי שהיה פצוע קשה, נלקח מהמקום על גבי אלונקה, בובי צ'רלטון הגיע לגרג ופולקס שעזרו לו לעלות לרכב חילוץ והושיבו אותו במושבים הקדמיים ליד דניס ויולט. הם נלקחו לבית החולים רצ'ט דאיסר במינכן ורק יום לאחר מכן הם גילו את האסון האמיתי שקרה בהתרסקות,ביל פולקס והארי גרג נזכרים:
"הלכנו וראינו את מאט באזבי באוהל חמצן ודאנקן אדוארדס לידו שנראה מאוד פצוע. בובי צ'רלטון סבל מפגיעות בראש,ג'קי ברנצ'פלאואר סבל משבר בידו שנחבש ע"י הארי גרג בשלג בלילה לפני כן.אלברט סקנלון שכב במיטתו עם עיניים סגורות וסבל משבר בגולגולת ודניס ויולט לידו סבל מפגיעות ראש ופציעות פנים.פניו של ריי ווד נחתכו לבלי היכר וסבל גם מזעזוע מח וקן מורגנס יחד עם ג'וני ברי שכבו במיטותיהם בשקט,דיברתי עם האחות שהיתה אחראית והיא אמרה לי שלדאנקן יש סיכוי הרבה יותר טוב לחזור לתפקד במהרה מאשר הסיכוי של ג'וני".

בובי צ'רלטון שהיה בן 20 באותם ימים לא מש ממיטתו של השוער ריי ווד בבית החולים למרות פציעותיו שלו,צ'רלטון כן חזר לשחק בסיבוב השישי של גביע ההתאחדות שנגמר בתיקו בראשון במרץ 1958 אבל השוער ווד איבד את מקומו בהרכב להארי גרג בשבועות שלאחר מכן עקב פציעתו.
"נתקלנו בפרנק טיילור באחת מהמיטות,הוא היה העיתונאי היחיד באזור והוא שאל אותנו אם נרצה לצאת לשתות בירה.כמונו,הוא לא ידע את ההשלכות של מה שקרה בצהריים של היום שקדם לכך,עמדנו לצאת כבר מבית החולים ואני שאלתי אחות לאן צריך ללכת כדי לראות את שאר הבחורים, היא נראתה מאוד מבולבלת לכן שאלתי אותה שוב איפה שאר הניצולים."אחרים? אין עוד אחרים,זה כל מי ששרד". רק אז,ממש באותו רגע נפלה עלינו ההבנה של מה בדיוק קרה באסון מינכן-תינוקות באזבי היו ללא היו.

בובי צ'רלטון בבית החולים

רוג'ר ביירן,ג'ף בנט,מרק ג'ונס,דייויד פג,ליאם וילם,אדי קולמן וטומי טיילור נהרגו במקום,מזכיר המועדון וולטר קריקמר גם נהרג יחד עם מאמן הקבוצה הראשונה טום קארי והמאמן ברט וואלי. דאנקן אדוארדס וג'וני ברי נפצעו אנושות ונלחמו על חייהם,ומאט באזבי סבל מפגיעות רבות והיה היחיד מצוות ההנהלה ששרד את ההתרסקות.
שמונה מתוך תשעת כתבי הספורט שהיו על המטוס גם איבדו את חייהם:אלף קלארק,דון דייויס,ג'ורג' פולווס,טום ג'קסון, ארצ'י לדברוק,הנרי רוז,אריק תומפסון והענק החביב פרנק סוויפט. אחד מבין שלושת אניש צוות האויר גם נהרג יחד עם עוד שני נוסעים:סוכן הנסיעות שאירגן את הטיסה ואוהד שטס עם הקבוצה לראות את המשחק. תשעה שחקנים שרדו אבל שניים מתוכם-ג'וני ברי וג'קי ברנצ'פלאואר(אחיו הצעיר של דני ששיחק בטוטנהאם)לא חזרו לשחק יותר.

שני צלמים,אישתו של סוכן הנסיעות,ושני נוסעים יוגוסלבים,אחת מהם עם תינוק שרדו וכמו כן גם פרנק טיילור.בצהרי אותו שיום של ההתרסקות 21 אנשים נהרגו,18 שרדו,ומתוכם ארבעה היו קרובים מאוד למוות.
מתוך אותם ארבעה:דאנקן אדוארדס,מאט באזבי,ג'וני בארי,וקפטן הטיסה קנת' ריימנט,רק שניים שרדו כשלושה שבועות אחרי ההתרסקות שהיתה ידועה בפי כולם בשם הפשוט"מינכן" ,דאנקן אדוארדס וקנת' ריימנט הפסידו בקרב על חייהם.

"אני מקווה שהרצועה הזאת לא תיקרע" אמר אחד הנוסעים כהלצה כשהמנועים של המטוס נדלקו בפעם הראשונה על מסלול ההמראה,אם הבדיחה לא היתה נאמרת בציניות רבה כ"כ זה לא היה מובן.
המטוס שהביא את תינוקות באזבי המפורסמים ממנצ'סטר בדרכם הביתה מעוד נצחון עשה כבר שתי נסיונות כושלים להמראה בגלל בעיה טכנית במנועים. בינתיים,האוירה המצוינת של כוכבי הכדורגל הצעירים היתה סגרירית משהו עקב התקלה במטוס בזמן שזה ניסה לעשות את ההמראה השלישית שלו ע"י קן ריימנט על ההגאים.
השעה הייתה 15:03... מים רבים ניתזו מגלגלי המטוס שניסה להמריא ולתפוס מהירות על כל 47 נוסעיו, אבל במהלך מרוצתו על מסלול הטיסה, לפחות אדם אחד על המטוס הרגיש שמשהו לא פועל כשורה. כתב הספורט פרנק טיילור, שסיקר את העלייה לתהילה של הכוכבים המרהיבים ממנצ'סטר ידע זאת בתוכו: "ליבי קפא כשראיתי את הגדר ההיקפית של נמל התעופה מתקרבת לעברנו, שם ידעתי, ברגע מהיר של הבנה, שאין שום סיכוי שנצליח להמריא", זו גם הייתה התחושה של צוות הטיסה שהיה בתא הטייס.

קפטן ריימנט משך לאחור את ידית ההגבהה על מנת להרים את הגלגל הקדמי מהקרקע אבל המכוונים הראו אחרת, מד המהירות שעמד על 100 קשר רק המשיך לרדת, קפטן הטיסה ג'יימס ת'יין, בן 36 דאז, ישב לידו ובצורה פנאטית ניסה למשוך את ידיות ההאצה בתקווה לגרום למאמץ יתר של המנועים, אבל אלו כבר פעלו במלוא הכוח. "אלוהים ישמור" הוא צרח על מסלול ההמראה כשראה את סופו מתקרב אליהם והמטוס לא נותן שום סימן של המראה "אנחנו לא הולכים להצליח!"
רגעים לאחר מכן, הוכחה טענתו כנכונה- המטוס עף להמשך המסלול, מתרסק לתוך הגדר ההיקפית של נמל התעופה וקיפץ ללא שליטה לאורך יותר מ-150 מטרים על קרקע בוצית ושלגית. השעה הייתה 15:04.

המטוס חצה כביש קטן, והתנגש לתוך בית מבודד בקצה העיירה קירחטודרינג שנמצאת ממש מחוץ לשדה התעופה. עוצמת הפגיעה תלשה את הכנף השמאלית ואת רוב הזנב של המטוס בעוד הבית החל להתלקח מעוצמת הפגיעה. מסתחרר ללא שליטה, המשיך המטוס בהחלקתו על השלג והתנגש בחלק חיצוני של מבנה אחר, כעת כל הזנב כבר התנתק מגוף המטוס ונוסעים החלו להישפך החוצה בעל כורחם. בסופו של דבר המטוס נעצר, ויחד איתו נעצרו רעשי הריסוק וההרס, ולפתע נוצר שקט מוחלט, כשרק הרוח שנושבת על השדות הקפואים נותנת את הטון.
זה היה כמו טקס אשכבה מיידי, ומאוד במקום- רק תוך 54 שניות, תינוקות באזבי הבלתי מנוצחים, אלופי הליגה שנתיים ברציפות, היו לחלום שנגמר.

עם גופו המרוסק לחלקים, המטוס היה לאנדרטה דוממת לתאונה. הפצועים וההרוגים היו שרועים על השלג בין ההריסות, דמם מכתים את השלג הצחור. חלקם בכו מכאב, האחרים שכבו כמו בובות שבורות ולא עשו שום צליל.
השוער הארי גרג היה מהראשונים לצאת מההריסות, ללא נעליו ועם אף מדמם: "לא יכלתי להבין איפה לעזאזל הייתי, באותם ימים הייתי אדם מאוד דתי, והכל היה כל כך שחור שהייתי בטוח בכל ליבי שאני כבר מת. בסופו של דבר יכלתי להרגיש דם זורם לי על הפנים וחשבתי 'אלוהים אדירים, אני לא באמת מת', מעליי יכלתי לראות רק אש ומשהו שהיה נראה כמו אור יום, החלתי לזחול לכיוון האור, והדבר הראשון שראיתי ברגע שהוצאתי את ראשי דרך החור הוא את המאמן שלנו, ברט וואלי, שוכב מת בשלג. הייתי בטוח שאני היחיד ששרד ואז שמעתי קול בכי של תינוק בוקע מהמטוס".

התינוקת שהארי שמע הייתה וסנה לוקיץ' בת ה-22 חודשים, ביתו של איש הקשר של הקבוצה בלונדון, היא ואימה הורשו לתפוס טרמפ על המטוס עד עצירת הביניים שהייתה אמורה להיות בלונדון. למרות הלהבות שנישאו לגבהים אדירים של 15 מטר ויותר, האירי הענק קפץ לתוך המטוס השבור כדי לשאת אותה למקום בטוח. הניצולים חולצו תחת בלבול כבד, רבים מהם על ידיהם וברכיהם, בשלג ובבוץ. כששם לב קפטן ת'יין שגרג נמצא קרוב בצורה מסוכנת למטוס, הוא רץ אליו עם מטף ביד וצרח "רוץ טיפש, זה עומד להתפוצץ!", אבל גרג התעלם ממנו לחלוטין, זאת על מנת לחלץ את אימה של התינוקת. מאט באזבי היה קרוב מאוד ללהבות אך עדיין בין החיים, זה היה אותו האיש שטקטיקת טיפוח הצעירים ייצרה את תינוקות באבזי ואת האגדה, הסקוטי בעל הקול הרך ריכז יחדיו את שחקני הכדורגל הכי טובים שיכל למצוא בעודם בבתי הספר, וטיפח אותם עם כשרונות מדהימים, הקצפת של הדור צמחה בקבוצה דאז, וכבר דורגו כקבוצה הטובה בעולם ובכך גם יועדו לגדולה לעוד שנים רבות. התדלוק במינכן הייתה העצירה האחרונה לפני אנגליה, לאחר שחזרו ממסע מצויין ומשחק בבלגרד שבו סיימו בתיקו 3-3 מול הכוכב האדום ביום שקדם לתאונה, וזכו בלעלות לחצי גמר ליגת האלופות.

באזבי, שהיה חצי מחוסר הכרה ומכוסה בדם, ישב בשלג המקפיא, מחזיק את חזהו שדאב מכאבים ורגליו היו פרושות מולו, אחת מהם מסובבת באופן שאין מקום לספק בחומרת פציעתה. מסביבו, שאריות קבוצתו, שאריות חלומו והדרך שניסה לפתח, מתים, פצועים וחסרי אונים.

ג'קי בראנצ'פלאואר, שחקן אירי שהיה גם בנבחרת ואחיו הקטן של דני מטוטנהאם, בכה בעודו שרוע על השלג, ידו הימנית יצאה ממקומה דרך הבשר בצורה גרוטסקית מעל המרפק, סנטימטרים ממנו, הייתה גופתו של הקפטן והמגן השמאלי רוג'ר ביירן, מת ללא שריטה על פניו או בגופו, הארי גרג שיחרר את עניבתו וחבש את ג'קי בצורה הטובה ביותר שיכל. עוד ניצול, הבלם הקשוח ביל פולקס עמד לידם וניסה לעזור ולהסביר לגרג כיצד לחבוש את ג'קי, אבל היה נראה כאילו גרג בכלל לא שמע אותו. דוקטור שהגיע כחלק מצוות החילוץ ניסה לעזור לג'קי אבל שלושה פיצוצים רצופים מכיוון המטוס העיפו את הרופא מעל רגליו.

כשהמטוס התרסק, פולקס ישב ליד החלון בערך באמצע המטוס עם גבו לתא הטייס, הוא היה עסוק במשחק קלפים סוער עם דייוויד פג, אלברט סקנלון, וקן מורגנס, אבל ממש לפני ההמראה פג הכריז שהוא מרגיש לא בטוח במקום בו ישב והחליף את מקומו בכסא בסוף המטוס, החלטה שהתבררה כגורלית.

ביל פולקס יכל לראות את השלג והרפש שעף באוויר בזמן שהמטוס האיץ, לפתע היה פיצוץ אדיר והדבר היחיד שהוא זכר זה שהוא בהה באוויר בגלל שכל החלק האחורי של המטוס פשוט נעלם. "שחררתי את חגורת הבטיחות, יצאתי החוצה ורצתי הכי מהר שיכולתי, פשוט רצתי מסביב, והשלג נעשה רק עמוק יותר ויותר, אז נעצרתי והבטתי לאחור, יכלתי לראות רק את החלק של המטוס שנטשתי, מהמרחק הזה יכלתי לראות המטוס עולה באש יחד עם הדלק, כל מה שהיה ניתן לראות מבעד ללהבות היה סופו של הזנב... החלתי לרוץ בחזרה למטוס ואז ראיתי כבר את הגופות".
זה היה בדיוק אחרי השעה 15:00 בפברואר 1958 שבית החולים במינכן קיבל את ההודעה על ההתרסקות מנמל התעופה והחל להיערך בהתאם למצב חירום. צי של אמבולנסים עט על איזור ההתרסקות, שבו ניצולים כמו צ'רלטון ודניס ויולט עדיין ישבו המומים בין ההריסות כשנאלצו להתמודד עם המציאות הזוועתית של לראות את חבריהם לקבוצה מתים אל מול עיניהם.

בבית החולים, פרופסר ורנה תייסינגר נתן עדיפות ראשונה לפצועים שהיה סיכוי גדול יותר להצילם, וחדרים צדדים הוסבו במהרה לחדרי ניתוח, "זה היה כמו להסתכל על מלחמה" אמר הפרופסור. בזמן שרכבי החילוץ שעטו לכיוון איזור ההתרסקות, הארי גרג עמד מנגד להריסות עם מבט תמוה של אדם שלא יכל להבין איך דבר כזה קרה לקבוצת הכדורגל הטובה באנגליה, "אני זוכר שעמדתי שם, על השלג הבוגדני והקר שהיה על מסלול ההמראה, הרגשתי כל כך לבד וחסר אונים, נאנחתי לעצמי בצער 'הכל נגמר, הכל אבד'".

אנגליה הייתה המומה מהידיעות שהגיעו ממינכן, אבל בעידן הזה שבו התקשורת הייתה איטית יותר מהמוכר לנו, לקח לאוכלוסיה זמן הרבה יותר ארוך להבין את גודל הטרגדיה. ההודעות הראשונות לגבי התאונה היו שיש רק שלושה נספים, אבל ככל שנאסף יותר ויותר קהל אל מול האולד טראפורד, היה ברור לכולם שמניין ההורגים עוד יעלה.
עוזר המאמן, ג'ימי מרפי, שהיה אמור להיות במינכן, בדיוק חזר מקארדיף שבו אימן את הנבחרת הוולשית במשחק שהיה לה נגד נבחרת ישראל. "לא שמעתי לגבי התאונה, אני זוכר שנכנסתי למשרדי ושאלתי את המזכירה שלנו- אלמה ג'ורג', אם הכל בסדר ואז היא פרצה בבכי, הדבר היחיד שהיא אמרה היה 'המטוס התרסק', הד המלים האלה ירדוף אותי לעד".
גבוה מעל היציע הראשי באולד טראפורד (היציע הדרומי) הורד הדגל של הקבוצה לחצי התורן, ומרפי- יד ימינו של באזבי, עשה את המיטב שיכול היה על מנת להשאיר את אוהדי הקבוצה שהתאספו שם מעודכנים ככל שהיה ניתן. לא שהיה הרבה לספר, במינכן היו עסוקים עדיין בזיהוי גופות וספירת ניצולים. גי'מי מרפי הזמין את דרק וואליס כתב חדשות הספורט למשרדו לאחר שזיהה אותו בקהל היושב מחוץ לאצטדיון, "הם מתים" הוא אמר ללא שום ארשת פנים "אני יודע את זה, הם מתים, כולם מתים" ואז פרץ בבכי.

לא כולם מתו, אך תינוקות באבזי, נערי הזהב של הכדורגל הבריטי- פשוט נמחקו, שבע מהם קיפחו את חייהם- הקפטן והמגן השמאלי רוג'ר ביירן, החלוץ המובהק טומי טיילור, מארק ג'ונס מחוליית הקישור, הסקורר הנהדר והקשר השמאלי דייויד פג, המגן השמאלי של קבוצת המילואים ג'ף בנט, הקשר הימני אדי קולמן, והקשר האירי הבינלאומי בילי ווילן.
מתוך 44 אנשים על המטוס, 21 מתו כהרף עין, עם עוד שניים שמתו לאחר מכן מפצעיהם. בין ההרוגים היו שלושה מבכירי המועדון ומספר כתבי ספורט וביניהם השוער האגדי לשעבר של נבחרת אנגליה פרנק סוויפט. עשרה משחקני היונייטד שרדו, דאנקן אדוארדס, בובי צ'רלטון, הארי גרג, ביל פולקס, אלברט סקנלון, ג'קי בראנצ'פלאואר, דניס ויולט, ג'ון ברי, קן מורגנס וריי ווד.

מורגנס, שהיה הצעיר מבין התינוקות (בן 18 בזמנו) חולץ רק שעתיים לאחר ההתרסקות לאחר שאבדה כל תקווה למצוא עוד ניצולים מהתאונה. כתב שהיה באיזור ראה משהו זז בין חלקי שלד המטוס והתברר שזה היה מורגנס הצעיר, אמנם חסר הכרה אבל עדיין בחיים.
רבים מבין השורדים נלחמו על חייהם, מאז באזבי דשדש בין חיים למוות באוהל חמצן עם פציעות חזה חמורות, ריאה מנוקבת כתוצאה מקריסת הצלעות פנימה, לרופאים לא היתה תקווה רבה להציל את חייו, וכבר נקראו לו זכויותיו האחרונות על ידי כומר רומאי קתולי. בעודו נלחם לשמור על הכרתו, הרגיש באזבי כי לבנו הקטן מאורביסטון, לנקשייר, קרה משהו נוראי, והרופאים והאחיות השקיעו מאמצים רבים על מנת לשכנע אותו שלא.

הייתה דאגה גדולה לגבי דאנקן אדוארדס בן ה-21, הקשר ההתקפי המדהים שכבש בסערה את מגרשי הכדורגל לאחר שכישוריו עוצרי הנשימה צירפו אותו לקבוצה בגיל 16, ולנבחרת אנגליה כבר שנתיים לאחר מכן. הוא סבל מכמה וכמה עצמות שבורות אך הכליות שלו היו אלו שנפגעו הכי קשה, ונאלצו להטיס מכונת דיאליזה מאנגליה על מנת לטפל בו.
הקבוצה קיוותה לחזור לאנגליה אחרי ניצחון מזהיר, אך במקום זאת רבים מהם חזרו הביתה בארונות קבורה במטוס שנחת באנגליה ארבעה ימים לאחר ההתרסקות בלילה קר.

קהל שהוערך במאה אלף איש נעמד בשקט ברחובות החשוכים של מנצ'סטר כשהשיירה עם השחקנים הגיעה, רבים פרצו בבכי, ונשים רבות מיררו על ברכיהן בזמן מעבר השיירה. צעירים לבושים בגדים של היונייטד עם תג שחור עליהם יבבו בצידי הדרך בעודם מחזיקים תמונות של השחקנים האהובים עליהם.
רוב קורבנות ההתרסקות נקברו בעיירותיהן בימים שלאחר מכן, וביום שבת שלאחר התאונה, בכל מגרשי הכדורגל באנגליה עמדו דקה לזכר הנספים.

במינכן, דאנקן אדוארס עבר ניתוח בעוד הוריו וארוסתו תלו תקוותיהם ברופאים. פרופסור ג'ורג מארוור, מנהל בית החולים דיווח: "אתמול, כאשר היה דאנקן בהכרה חלקית, הוא עשה רושם כאילו דמיין את עצמו עדין משחק ואמר 'שער, שער'". אבל הנער שחתום על תואר הגאון של הכדורגל האנגלי לעולם ועד לעולם לא חזר לשחק, הוא מת כשבועיים לאחר ההתרסקות, זמן קצר לאחר מותו של טייס המשנה קן ריימנט. מניין ההרוגים הסופי עמד על 23 אנשים.
כולם ניסו להרחיק את החדשות הרעות ממאט באזבי ככל האפשר, אך שחקן הכדורגל לשעבר הדהים את כולם בהחלמתו ממצבו האנוש. הוא נזכר ברגע שהיה צלול מספיק על מנת לדבר עם אשתו:
"מה קרה?" שאל באזבי, והיא ענתה שלא קרה דבר. "אז החלתי לעבור על השמות של השחקנים שהיו במטוס, והיא לא אמרה דבר, אפילו לא הביטה בי, על כל שחקן שנפטר היא פשוט הנידה את ראשה ואני הבנתי שהוא מת, מת, מת, מת, מת, מת, מת, מת.

הרוס שבור ומרוסק מאובדן חברי הקבוצה שהוא טיפח לתהילהף באזבי נשבע לא לחזור שוב לכדורגל.
"טוב מאט, תרצה את עצמך" אמרה אישתו, "אך דע לך שחברי הקבוצה שמתו היו מעדיפים שכן תמשיך הלאה", ואכן זה מה ששכנע אותו להמשיך.
בהדרגתיות, מנצ'סטר יונייטד נבנתה מחדש, וחוזקה בעזרת שחקנים כגון ג'ורג' בסט ודניס לאו. מ 1965 עד 1967 היונייטד היו אלופי אנגליה וב 1968 ניצחו את בנפיקה 4-1 בוומבלי והיו לקבוצה האנגלית הראשונה שזוכה בגביע אירופה, בובי צ'רלטון הבקיע שני שערים וביל פולקס, ששרד איתו, היה גם בהרכב.
עשר שנים לאחר ההתרסקות, היגון של באזבי פחת במידת מה: "ברגע שראיתי את בובי מרים את גביע אירופה, זה... כלומר... זה השיב אותי לחושיי" הוא אמר, "זה הוריד במעט את הכאב והאשמה שקיננה בי על שהתעקשתי לשחק בגביע אירופי, ברמת הגביע היתה ההצדקה שלי לעצמי".

כמה אנשים נשבעו שהם ראו את מאט באבזי בוכה באותו יום, חלום שהוא חלם ומת ביחד עם תינוקות באזבי באותו יום בשלג של מינכן, הגיע לתומו סוף סוף.